– בני, אני לא רוצה שתתגרש בגללי! קח אותי לבית אבות!
לפני חצי שנה לקחתי אליי את אמא שלי. היא כבר מאוד מבוגרת, בת 83. מאז שאבא נפטר קשה לה לגור לבד במושב. הילדים שלי כבר גדולים וכל אחד גר בבית משלו. אני ואשתי נשארנו לבד בדירת שני חדרים בתל אביב. חשבתי שזה לא בעיה שנביא את אמא.
בהתחלה אשתי לא אמרה כלום, אבל כבר אחרי שבוע התחילה לראות בה את הבעיה. פתאום כל מחווה קטנה שלי כלפי אמא הפריעה לה.
תשמע, שתאכל אחרינו, לא באותו הזמן.
למה?
ככה יותר נעים. אני מאבדת תיאבון כשרואה אותה לועסת בלי שיניים. זה פשוט עושה לי בחילה.
די, כולנו נתבגר יום אחד.
זה שונה.
גם זה שאמא סבלה מבעיות עיכול ושלעיתים חירחרה חזק בשינה הציק לאשתי. היא אסרה עליה להיכנס למטבח ובסוף לא רצתה שתצא מהחדר בכלל. פעם אפילו אמרה לי:
תשמע, לא חשבתי שהיא תישאר פה כל כך הרבה זמן. אני כבר לא מסוגלת.
אז מה את מציעה?
תחזיר אותה למושב.
אבל היא לא תסתדר שם לבד!
כולם חיים ככה! מה אני צריכה להרגיש כאורחת בדירה שלי? לסבול את הקולות והריח?
לא ידעתי מה לעשות. אבל לא מזמן חזרתי מהעבודה וגיליתי את אמא שלי יושבת במסדרון, עם מעיל ומזוודה לידה.
אמא, מה את עושה פה?
בני, בבקשה, תיקח אותי לבית אבות!
למה? מאיפה זה בא?
אני לא רוצה שהמשפחה שלך תתפרק בגללי.
מאז אמא ממשיכה לבקש ממני, ואני לא יודע מה לעשות. אני לא אמצא שקט אם אדע שהיא שם לבד. אולי עדיף לעזוב הכל ולעבור איתה למושב? איך אני צריך לנהוג?
