שב! אנחנו לא בבית! – אמר פטר בשלווה.

שבי! אנחנו לא בבית! אמר שאול בשלווה.
אבל מצלצלים! נעמה קפאה, מתרוממת מהספה.
שיצלצלו, השיב שאול.
אם זה מישהו חשוב? שאלה נעמה חרישית. או משהו דחוף?
שבת, שתים עשרה בצהריים, אמר שאול. לא הזמנת אף אחד, אני לא מחכה לאף אחד. מה זה אומר?
אני רק אציץ בעינית… לחשה נעמה.
שבי! בקולו הייתה חיתוך ברזל. אנחנו פשוט לא בבית. מי שזה לא יהיה, שיחזור מאיפה שבא!
אתה יודע מי זה? שאלה נעמה.
אני מנחש, ולכן אני אומר לך לשבת ובשום פנים לא להיראות ליד החלון!
תגיד, אם זה מי שאני חושבת, הם לא יוותרו כל כך מהר, אמרה נעמה ומשכה בכתפיה.
זה תלוי כמה זמן לא נפתח להם את הדלת, שאול ענה בנינוחות. בסוף הם יעזבו. אין סיכוי שישנו בלובי של הבניין.
ולנו? אין לנו מה למהר לשום מקום. קחי אוזניות, טלפון, תראי סדרה.
שאולי, אמא שלי מתקשרת… נעמה הראתה את המסך.
אז מי בדלת? בטח הדודה שלך והבן שלה, פסק שאול.
מאיפה אתה יודע? נעמה נדהמה.
אם זה היה בן דוד שלי, ושאול אמר “בן דוד” בצורה מעצבנת הייתה מתקשרת אליי אמא שלי!
ואין אפשרות אחרת? ניסתה נעמה.
אם אלה שכנים, לא בא לי לדבר איתם. אם חברים שלנו, היו דופקים פעם אחת והולכים. ובטח שהיו מתקשרים מראש כמו בני אדם, לא מצלצלים בדלת חצי שעה!
רק קרובי משפחה דביקים שלנו מסוגלים להטריד ככה.
זה באמת הדודה, אמרה נעמה בקול מיוסר. אמא שלחה לי הודעה. היא שואלת איפה אנחנו משוטטים. דודה יעל רוצה להישאר כאן לכמה ימים, יש לה עניינים בתל אביב!
תכתבי לה שיש בעיר מלא מלונות, חייך שאול.
שאולי! גערה בו נעמה. אני לא יכולה לכתוב לה דבר כזה!
ברור, שאול חשב רגע. תכתבי שאנחנו לא בבית, שאנחנו גרים במלון בגלל שעשו לנו הדברת ג’וקים בדירה.
נכון! נעמה שלחה הודעה מיד.
עכשיו היא מבקשת שנזמין שני חדרים: לה וליונתן, נעמה המומה קראה את ההודעה.
תכתבי שאין לנו גרוש, שאול נבח בציניות. תגידי ששכרנו שתי מיטות בהוסטל, ואיתנו גרים בחדר חמישה עשר עובדים זרים.
אמא שואלת מתי נחזור, נעמה הביטה בבעלה.
תכתבי שעוד שבוע, נפנף אותה שאול.
הפעמון השתתק. בני הזוג נשמו לרווחה.
שאולי, אמא כתבה שהדודה תבוא בעוד שבוע, אמרה נעמה בקול נכאים.
ונמשיך לא להיות בבית, אמר שאול.
זה לא פתרון… נעמה ניסתה לשכנע. אי אפשר לברוח מהם לנצח…
ואם יבואו באמצע שבוע? אם יחכו לי אחרי העבודה? אצלי הדודה, אצלך בן דודך, שניהם מסוגלים להכל!
נכון… שאול נעצב. למה דווקא קנינו דירה גדולה?
בשביל הילדים, לשם העתיד, נעמה הזכירה.
חייבים להביא ילדים, אמר שאול ברצינות. אולי אפילו זוג תאומים!
אתה חושב שאני לא רוצה? נעלבה נעמה. יודעים שצריך לעשות בדיקות! פשוט לא הולך.
תחסלי את כל הלחץ והמתח הכל יסתדר, שאול קבע. פעם גיסתך, פעם בן דודי תמיד יש לחץ!
הלוואי שנוכל להפטר מהם לתמיד; בגללם שום דבר לא מצליח.
נעמה ידעה ששאול צודק.//
***
//כשהתארסו, עברו בדיקות יקרות התאמה ביולוגית, בדיקות גנטיות, פוריות, הכל היה מושלם.
אבל אחרי החתונה, עם הדירה, היו חייבים לדחות את הילדים.
לא הייתה ירושה לצפות לה. לפני, כל אחד גר עם אמא בחדר קטן.
עבדו קשה וחסכו כל שקל **חמש שנים** חיכו לרגע שיקנו את הדירה.
בניין ותיק, שיפוץ מאפס, מרהיטים את כל הבית. ועדיין כמה שמחו!
והשיר מהסרט “קריית שמונה גן עדן!” הדהד להם בראש.
קושי לא איחר לבוא ברגע שחגגו חנוכת בית, דודה יעל עם יונתן הופיעו בדלת.
ואמא של נעמה מלווה ליתר ביטחון.
יופי, מספיק מקום, לא כמו אצלי ואצל נעמה בתיכון, צפוף היינו, אמרה אמא.
נוח מאוד, דודה יעל הנהנה. דווקא טוב שיש חדר, נשים את יונתן יחד איתי.
אצלנו בסלון לא ישנים, הצהיר שאול. זה חדר אירוח!
אני לא באתי לעבוד, צחקה דודה יעל. נעמה, תסבירי לו, שיאיר נוחר, אי אפשר!
וחוץ מזה אורחים הגיעו, אז למה אין חמין על השולחן?
לא ציפינו לכם, לגמה נעמה.
והמקרר ריק, שאול גיבה אותה.
טוב נו, דודה יעל הניחה יד גדולה על ראש נעמה. שאולי, לך למכולת; נעמה, למטבח!
מה קפאתם? אמא נזפה. ככה מארחים?
רגע… כמעט שאול התפוצץ, אבל נעמה משכה אותו לחדר השני.
שם, כששחררה את ידו מהפה, שאול לחש:
נעמה, משהו התבלבל פה? אני הולך להעיף אותן לאמא שלך! ביחד איתה!
אם באים, אז מתנהגים כמו אורחים! ולא כמו…
שאולי, היא פשוטה, מהקיבוץ… אצלם זה נהוג, נעמה ניסתה להרגיע.
מכיר קיבוצניקים אבל חוצפה לא לגיטימית איפה שלא תהיי!
מותק, סתם תריב, תשפיל אותי! תסתדר! אחרת אמא תחפור לי לנצח, ואתה תהיה האויב שלה.
לא מזיז לי! שאול התעקש. אם מתייחסים אליי כך, גם להתעלם, לא קשה.
שאולי, תרחם עליי… אם תעיף את דודה יעל, אמא תקלל אותי. אין לי אף אחד חוץ ממנה…
וזה שכנע אותו. הלך למכולת, שפתיים קפוצות.
דודה יעל נשארה במקום שלושה ימים שבועיים! שאול כבר שתה נרבולין אחרי יומיים.
כשנסעה סוף סוף היה חגיגה, טקס טיהור וספונגה שלושה ימים.
אבל לא עבר זמן רב ובן הדוד הגיע מהצד השני.
אחי, הגעתי לזמן קצר, יניב חיבק את שאול עד שצלעותיו חרקו. בא לי לסדר עניינים, ואז חוזרים!
לבד אי אפשר לסדר עניינים? שאל שאול.
מה פתאום? יש לי משפחה, לא אשאיר אותם במושב, אני בעיר מחפש “אקשן”! צחק יניב.
לכן גם את הילדים גררת? התעניין שאול.
ברור! יניב טפח בשמחה. שייתפרעו, מה אכפת לך?
יניב! צווחה מיטל, אשתו. תציק פעם אחת, אני אתקע אותך.
תוך שעה מדירת שאול, נעמה זחלה לחדר עם כאב ראש.
הילדים התרוצצו בכל הבית, צורחים; מיטל צווחה שוב ושוב; יניב רוצה “להדליק את הלילה” ולילה כזה, מיטל צווחה עוד יותר.
שאולי, אתה בן יחיד, לא? לחשה נעמה בכרית.
לא, בן דוד מהצד של אמא, מלמל שאול. אני קורא לו “בן דוד”.
תקרא לו איך שבא לך, רק שיעוף… הקיצה נעמה.
הייתי זורק אותם, שאול ענה בכנות, אבל אחרי זה, אמא שלי תעשה לי את המוות.
לא הייתה הפוגה הדודה חזרה, בן הדוד התארח שוב, ושתיהן, אמא והחמות, שוב חפרו.
הלחץ, הכעס, הדאגות לופ שאין סיום.
ואז, הילדים שחלמו נדחקו הצידה. מי בכלל יכול לגדל ילדים במערבולת כזו?
***
// בוא נחליף דירה? הציעה נעמה.
לאשפוז? בקרוב יתנו לי חדר, התבדח שאול.
ברצינות… חייכה מעט. נחפש דירה זהה, באזור אחר, נעבור, ולא נשתף אף אחד בכתובת.
יגלו הכל, צחק שאול. בן דודי, דודתך ימצאו דיירים חדשים… תגידי, יספרו.
אולי בכל זאת נספיק להיקלט? שאלה נעמה בתקווה.
צריך גם ללדת! השיב שאול. הריון לא יעצור את התוקפנות…
אפשר לעבור לגור אצל חברים? להסתתר?
את מתכוונת לאסי ולרוני? שאל שאול.
כן, נענעה ראשה. יש להם מרחב.
אבל יש להם את תמרה, כלבת רועה, חייך שאול. שכחת?
מעדיפה כלבה ענקית על המשפחה שלנו, נאנחה נעמה.
שניה! קרא שאול, שלף טלפון. אסי, תשאיל לי את תמרה?
אחי! אתה מציל אותנו! נוסעים לים המלח, ואין עם מי להשאיר אותה! היא אוהבת אתכם! צעק אסי אביא אוכל, שמיכה, צעצועים! אפילו אשלם!
שיבוא! שמח שאול.
פנה לאשתו, חיוך כשמש:
תתקשרי לאמא שלך, תגידי שדודה יכולה לבוא מחר! אני מזמין את בן הדוד לשבוע!
אתה בטוח? שאלה נעמה.
נזמין את כולם! בקול מלא לב. לא אשמתנו אם לא יסתדרו עם הכלבה.
למשפחת יניב הספיקה נביחה אחת כדי לברוח למלון.
תנעלו את המפלצת הזו! צווחה מיטל, מחבקת את בנה.
דודה יעל, את צוחקת? שאל שאול. ארבעים וחמש קילו שרירים! זו לא פודל, זו רועה גרמנית! פורצת כל דלת!
למה היא מסתכלת עליי? נשבר קולה של יעל.
לא אוהבת זרים, משכה נעמה בכתפיים.
תיפטרו ממנה! אני לא ישנה כאן דקה!
בשום אופן! זעף שאול. זו לא חיה, זו הבת שלנו! אין לנו ילדים, חייבים לאהוב משהו! ואנחנו אוהבים אותה!
ובחיים לא נוותר עליה, הוסיפה נעמה.
ואז הממות התקשרו למה סירבנו לארח משפחה?
לא גירשנו אף אחד, ענו לשתיהן, הם, משום מה, לא רצו להישאר! יכולים לבוא תמיד נשמח!
ומה עם הכלבה?
אמא, לא מסרבים לאף אחד!
אבל מכאן הפסיקו כולם לרצות להתארח.
כעבור חודש תמרה חזרה לאסי ולרוני, אך הייתה מוכנה לחזור בן רגע.
לא היה צורך. נעמה הייתה בהריון עם תאומים.
העיקר לא לסרב לאהוב.