“יש לך עודפי עור!” האיש שלי, בן שישים, צבט אותי בצד בעודו מוקף אורחים. הבאתי מראה והראיתי לו בדיוק איפה יש לו עודפים.
דינה, מה זה פה אצלך? אמר יגאל, כשתה כבר שלוש כוסות עראק ביתי, ושלח יד שלו, חובקת ומלאה, לצבוט אותי מעל חגורת החצאית, בדיוק במקום שהבד נמתח קצת כשישבתי.
עשה זאת בלי בושה, בקול ובגאווה, מול כולם.
יגאל, די לך, ניסיתי להרחיק בעדינות את ידו, כמו שמגרשים זבוב סתיו עיקש, אך הוא לא ויתר.
אצבעותיו, עבות וקצרות ככרעי עוף שנקלו ייתר על המידה, שוב התהדקו על מותני, לא כואבות לגוף, אבל צורבות לנפש.
תראי! פנה אל שכננו דניאל, שישב ממול וכיוון מזלגו לסלט דג מלוח. אני אומר לה: “דינה, מספיק להעביר חלה לפני השינה.” עונה: “זה הגיל, זה ההורמונים!”
יגאל התגלגל בצחוקו, ובטנו התנודדה בחולצתו החגיגית בתנועה מסוכנת לכפתורים.
איזה הורמונים? חידד והביט על השולחן זו עצלות, לא יותר!
יגאל, תפסיק, לחשתי מבעד לשיניים, פניי וחזי מאדימים בבירור.
דניאל גימגם חיוך, חופר במזלגו בתוך הסלט כאילו ציור המאיו מאת ואן גוך, ואשתו תמר הסיטה מבט, מתעסקת בלי הרף במפית.
מה ‘תפסיק’? יגאל כבר השתולל, המרכז של הסעודה אשתוק אם יגידו שתיקה יפה? יש לך עור תלוי כאן!
שוב הצביע באצבעו, כאילו בודק בצק של חלה.
תראי איך זה יוצא, המשיך להטיף כמו קפלים של כלב. לא יפה, דינה.
שקט כבד ירד, נקטע רק ע”י זמזום המקרר.
אני בשבילך משתדל, אמר בטון מתנשא, נשען לאחור, שלוב ידיים אישה צריכה לטפח את עצמה, זה חוק טבע, כדי שבעלה יעיף מבט בגאווה.
הבטתי בו.
היטב, כאילו לראשונה מזה שלושים שנות נישואין.
שישים ושתיים.
הבטן, תלויה מעל המכנס כמוה כענן כבד על קו האופק.
הסנטר השני, משתפל אל הצוואר ונמוג בכתפיים נפולות.
הקרחת, בוהקת מאור המנורה כמו לביבה משומנת.
שיהיה נעים לעין, אתה אומר? שאלתי בקור שקשה לי אפילו לשחזר.
משהו בתוכי התהפך לפתע, כמו מתג כבד בתעלה.
לא נותר לא בושה, לא צורך לרכך פינות, אפילו לא הסבלנות שלי.
רק בהירות ישרה.
בטח! התפאר, ונתן מכה בחזה כאילו היה זה תוף.
ואיזו צורה יש לך? חקרתי מבלי לשמוט את מבטי.
צורה של גבר! הצטדק, מנסה לזקוף גבו כל בוקר עושה תרגילים, מניף משקולות חמש דקות, אני בטונוס!
ניסה לקפל את בטנו פנימה, אך זו רק נרעדה ונחה בחזרה על החגורה שעלתה על בשרו.
גבר צריך להיות עיט, לא שק תפוחי אדמה, חתם.
עיט, הא? התרוממתי בזהירות מהכיסא.
לאן? נעלבת? קרא אחרי, מוזג לעצמו עוד כוסית. מהאמת לא נעלבים, דינה! צריך להרזות, לא להיעלב!
שוטטתי למסדרון, נישואן של בגדים ישנים וריח משחת נעליים.
על הקיר תלויה מראה של הוריי, מסגרת עץ כבדה, אובאלית, זורקת צליל של זיכרון.
הרמתי אותה מן הקיר, כבדה, כמעט חמישה ק”ג, אך כאילו לא הרגשתי דבר. כמו שהנושא נוצה, או פסק דין.
חזרתי לסלון, המראה לפניי כשלט מגן.
האורחים קפאו ביד מזלג, תמר נדהמה עד ששכחה את המלפפון במפיתה.
יגאל, תקום, אמרתי בשקט, אך לא היה מי שיעז לחלוק.
למה? נבהל, אך מבטי היה פסל.
קם בזהירות. מה, רוקדים?
לא, עמדתי קרובה, נושמת ריח שיכר ובצל. מסתכלים על העיט.
דחפתי את המראה ממש לפני פניו.
תחזיק.
אחז, רעד לפתע ממשקלה.
דינה, מה את עושה? לראשונה חש בטון שלו ערעור.
תסתכל, פקדתי עליו כמו על חתול שובב. תסתכל טוב.
ראה את עצמו במראה הרועדת בידו.
רואה, ומה?
עכשיו, העיניים למטה, לחצתי באצבעי בדיוק בחזה המשתפל במראה. רואה?
מה?
יש לך עור תלוי! הטעמתי את הטון המלגלג שלו בדיוק כפי שדיבר עליי. והוא לא רק תלוי, יגאל הוא שוכב עליך!
דינה! ניסה להוריד את המראה, פניו האדימו.
לא, שים לב! לחצתי על שוליה שלא יוכל לברוח. ומה פה? מעל החגורה? אלה שרירי ברזל?
דניאל חנק צחוק בתוך כף יד.
לא, חביבי, זה גלגל הצלה. אולי נטבע בשומן.
יגאל האדים כאשכול עגבניות מבושלות.
ומה כאן? הצבעתי על צידי גופו שזלגו ממכנסיו. זה כנפי העיט? או “אזניים” של חזרזיר?
תפסיקי! לחש נואש, מסובב מבט. אנשים רואים, אל תביישי אותי!
שיראו! העליתי קול למעל רחשו. אתה הרי לוחם הצדק של הבית, לא?
פסעתי אחורה בכדי להביט בכל גופו.
בוא נראה את האסתטיקה שלך, המשכתי. צד לאור.
עזבי, ניסה להתגונן. אבל שתק מיד.
תפנה! נהמתי. המזלגות צלצלו על הצלחות.
הסתובב, גוף מתנדנד מבוכה.
במראה השתקף פרופיל רחוק מאוד מאידאלי יוון.
וגם הצוואר, כלומר, כמעט ללא צוואר.
רואה את הקפל בשלוש שכבות בעורף? המשכתי בקור רוח של רופא. זה כלב גזעי, יגאל. גזע טהור.
תמר צחקה לתוך מפית, ידיה רועדות.
ומה בפנים, מתחת לסנטר? לא ריחמתי. זה כיס של שקנאי? אוגר, אולי?
אני גבר! פלט, אך נשמע חלש ממש.
גבר יכול הכול? גיחכתי. אז כשאצלי אחרי שני ילדים ושלושים שנה ליד הסירים יש קפל אחד זו בושה ועצלות?
אצלך, שמעולם לא הרמת יותר מהשלט אפשר, אצל אשתי אסור?
משכתי בחדות את המראה מידיו, והנחתי אותה על הרצפה. הוא עמד, מותש, כפתור פתוח שנפל אל מתחת לשולחן.
כל אווירת העיט נעלמה, נשאר רק דוד שמן, עירום מול עצמו.
שב, הוריתי בשקט, המראה על הרצפה. תאכל.
צנח אל הכיסא שקרקר תחת משקלו.
ומעכשיו לא שומעת יותר מילה אחת על הגזרה שלי, סדרתי שערי מול המראה.
ואם כן? הוספתי בשקט אתלה אותה מול הכיסא שלך, עד שכל ארוחה תראה את השקנאי שלך אוכל.
דניאל צחק הפעם חזק, דמעות בעיניו.
יגאל העביר במזלגו פטרית כבושה לצלחת, רק מביט למטה.
אוויר השתחרר בחדר, כאילו מישהו פתח חלון דירה ישנה והכניס רוח חדשה.
חזרתי לכסאי, המארחת, ולקחתי לעצמי חתיכת עוגה ענקית, נפלאה, מעשה ידי.
קרם הווניל נשפך מהצד, הבצק נחרץ תחת המזלג.
דינה, גם לי פרוסה, לחשה תמר, מושיטה צלחת. לכל הרוחות עם דיאטות, חיים רק פעם אחת.
גם לי, קרץ דניאל, נמזג לו כוס רימונים. נראה לי שגם לי יוצאים כנפיים, צריך לשבוע.
יגאל לראשונה הרים מבטו, הביט בי במבט חדש, נזהר.
הביט שוב לעבר העוגה, אחר כך אל המראה הישנה, שעמדה עדיין בצד, דוממת מזה.
בתחתיתה השתקפו גרביו אחד שחור, אחד כחול כהה.
נו, איזה עיט
סליחה, דינה, מלמל מבלי להוריד עיניים מהשולחן. דיברתי שטויות.
תאכל, יגאל, אמרתי, טועמת את הקרם. צריך כוח.
הרים גבותיו בשאלה.
להרים משקולות, חייכתי. הרי אתה הספורטאי בבית.
הערב נמשך בשיחה שגרתית; מחירים, מזג אוויר וגינה.
אבל מאז, התנודות סביב השולחן השתנו ביוקרתיות בלי חזור.
המבקר הביתי התכווץ לאיש פשוט.
עם פגמיו, פחדיו וריפיון גופו.
והעוגה הייתה נפלאה.
הכי טעים מזה עשרים שנה.
ומאז המראה נשארה במקום.
כל פעם שהלך לידה, היה יגאל מושך את הבטן וזוקף כתפיים.
ועל ‘עודפי העור’ שלי לא חזר לדבר.
כנראה שמפחד להפחיד שוב את השקנאי.
