את תצאי מכאן כפי שבאת! הכריז הבעל שלי בקול קר. אבל הביטחון המוגזם שלו חנק את עצמו.
כיביתי את הגז. איכשהו זה היה קריטי המרק עוף, שזה עתה הרתחתי, איים לגלוש לכל מקום ולהשתולל על הכיריים.
עמוס, מה קרה? שאלתי בשקט.
כלום לא קרה, רטן עמוס. את פשוט כבר לא גרה פה. הדירה שלי, המכונית שלי, הצימר במצפה רמון שלי. ואת את תצאי בדיוק כמו שבאת.
הוא דיבר באדישות יבשה, כמו קורא פרוטוקול בישיבת מועצה. ארבע עשרה שנים של נישואים ועכשיו הוא זורק אותי החוצה. כמו חתולה בליל חורף.
אתה רציני?
לגמרי, ענה נחרצות.
שתקנו לרגע. בזמן ההפוגה צבטתי את עצמי בלחי, לוודא שאני לא חולמת.
התפתחות האישיות
אולי תסביר בכל זאת, מה עשיתי שגרם לך להתהפך? חיפשתי פתח.
לא עשית כלום, פשוט הכרתי מישהי אחרת. ואני מגיש גט.
הרגליים שלי קפלו את עצמן. ישבתי. הגוף הבין לפניי שכדאי להמעיט נפילות. עמוס נראה פתאום דומה לתנשמת זעופה.
עמוס, ניסיתי להתנפל על המובן מאליו, אולי נוכל לדבר. בכל זאת, ארבע-עשרה שנה
אין על מה לדבר! קטע אותי. ות spare us את הניגון של השנים שחלפו. רותם הבת של גבי פרידמן זהו. הכל הוחלט.
רותם כך קראו לבתו של הבוס של עמוס. עשרים ושש, נאה, קהל עוקבים רב באינסטגרם ראיתי אותה במסיבת חברה, מצלמת כל סלט לפני הביס, מלקקת כף בצורה מוזרה למצלמה.
ועכשיו היא מתעניינת בעמוס והוא מחליט לעזוב הכל ולהתחתן איתה, לא מאהבה, רק כדי לקדם את עצמו.
ומה עם
בלי מה עם! טרק עמוס. אין לך כלום. הכל רשום רק על שמי. ארבע-עשרה שנה ישבת לי על הצוואר, מספיק!
ארנקים של גברים
ועובדתית, זה היה רחוק מהמציאות. אמנם עבדתי במשרד שלו, עד שהוא “ביקש” לעזוב. טיפחתי את הבית שלו. דאגתי לכל פרטי היומיום.
אבל זה כבר לא עניין אותו. הוא היה סגור על עצמו.
אז מה אעשה עכשיו? חלפה בראשי מחשבה.
באמת, לא היה לי כלום. אין חברות לתת לי חדר, אפילו לא כרית ספייר. רגע אימא עוד ישנה בכפר.
בערב התקשרתי אליה. שושנה בן-צבי כך קראו לה כולם, אפילו אני לפעמים ענתה אחרי צלצול אחד, כאילו חיכתה.
אימא, אפשר לבוא אלייך? שאלתי.
תבואי.
ככה. בלי חקירות. קודם מעשה, אחרי זה מילים ככה זו אימא שלי.
הכפר נמצא מאה ועשרים קילומטרים מתל אביב. בית אבן ישן עם מסגרת חלון כחולה, חזק למרות הגיל.
ליד החלון עץ רימון עקשן, שמפזר כל ספטמבר פרי חמוץ שכולם בועטים בו מחוץ לחצר.
אימא פגשה אותי על הטרסה, בחלוק משובץ נצחי. קמח ופירות יער נדבקו לריח שלה. חיבקה אותי וגררה אותי למטבח.
יאללה, תספרי, אמרה כשישבנו על ספסל פינת האוכל.
סיפרתי הכול. מהכניסה האיומה ועד שלושת הימים שספר לי לארוז, ועד רותם. אימא הקשיבה בשקט, בסבלנות של שנים, לא קוטעת.
אז את הולכת כפי שבאת, חזרה בלחש.
כן.
ומה עם ההשכרה?
לא קלטתי.
איזו השכרה?
הרכב, קרצה אימא, והחניון ברחוב בר-כוכבא. הכל רשום על שמי, שכחת?
באמת שכחתי. כלומר, אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות. עמוס, כעובד ציבור, לא היה יכול להחזיק במסחריות, אז הכל עבר לרישום של חמותו הכפרית ש”לדבריו, לא יודעת הבדל בין חוב לזכות”.
אימא שלפה תיקייה מהמגרה.
אני כלכלנית, עינת אמרה ברצינות ארבעים שנה בראשות מדור גזברות מחוזית. מה, לא הבנתי מה אני חותמת?
היא פרסה דפים. הסכמים, ייפוי כוח, דוחות. הכל מסודר, מתוייג.
יופי. מיד אני מבטלת את ייפוי הכוח, אמרה בקור רוח. מחר נעלה יחד לעירייה, נסגור הכל.
השבוע הבא נקלט כמו מסיכה של ערפל. אימא פעלה בשיטה של פלאחית סבלנית: תחילה ביטול ייפוי הכוח, אחרי זה בנק, וחסימת גישה של עמוס ללא גרוש.
אפילו התייעצה לצורך ביטחון עם השכן מהשכבה שלמדה איתו, שהפך לעורך דין. אני ארזתי ועברתי אליה לספה בסלון.
עמוס בינתיים פתח תיק גירושין. היה מתקשר כל בוקר, דורש שאחתום על כל מיני.
עמוס, אחתום על הכל, השבתי, מבטיחה. לא השבוע.
אז מתי?
בשבוע הבא.
התרגז, אבל הבין שאין לו זמן למריבות היה עסוק בהכנות לחתונה עם רותם, קנה טבעות, סגר אולם.
אימא אמרה: שיתכונן. כל שקל שיבזבז יצחיק אחר-כך פי כמה.
ובדיוק אז הגיעו קונים משכנינו בעלי חברת השכרת רכב. חיפשו התרחבות, ועכשיו קיבלו.
אימא ניהלה מו”מ בחיוך מחורץ, כמו כל החיים עבדה בזה. אולי באמת כן בגזברות צריך לדעת לסגור דילים.
העסקה נסגרה ביום חמישי. יום שישי בבוקר הכסף נכנס לה לחשבון ב-בנק הפועלים.
ועמוס? גילה על הכל רק בשבת.
הגיע על הבוקר, פרץ לשער וניער אותו על הגדר בקול שנשמע עד הצרכניה. אימא בדיוק אספה רימונים למיץ.
מה אתן עושות פה?! צרח כך שתרנגולות ברחוב נפלו על עצמן.
מה אני עושה, עמוס? חייכה אימא.
זה שלי! הכל שלי! אני אני אכניס אתכן שתיכן לכלא!
על מה תכניס? הסתובבה בשקט לאסוף עוד רימון לסל.
איזה רכוש?
כל המסמכים תקינים, עמוס אברהמי, ענתה בשקט. תבדוק אם אתה לא מאמין.
תדעי לך שאני התקדם באיום לעברה.
מה? סובבה אליו מבט חד.
נשבעת, אף פעם לא ראיתי את אימא כך. לא החמות מהכפר בחלוק, אלא גזברית מחוזית שחייתה מספרים ואנשים.
אתה מאיים עליי וגם על עינת ככה, מול עדים?
הניפה סמארטפון מול פניו.
הכל מוקלט מהשנייה שנכנסת, חתנ’לה.
עמוס שתק. הרי פקיד ממשל, והוא יודע מה זה “פליטת פה” בישראל.
אין לכן זכות
יש לי, הכניסה אימא את הנייד לכיס. הכל שלי, הכל חוקי. אתה הפסדת כי זילזלת בי. מה חשבת שאני, בדיוק?
כעבור עשר דקות נסע, פניו חיוורות.
חודש אחר-כך פיטרו את עמוס. גבי פרידמן המנהל והעתיד שלא התממש לא אהב לוזרים. ורותם, שמעתי, תפסה לה חבר כנסת.
אני ואימא עדיין גרות בכפר. יש לנו עכשיו גדר חדשה, חלונות מאלומיניום ורכב משפחתי ראוי. על עמוס איני טורחת להיזכר. בשביל מה? על מה שנלחמת זה מה שקיבלת.
מה דעתכם על המעשה של החמות? אשמח לשמוע בתגובות, אל תשכחו להשאיר לייק!
