שב! אנחנו לא בבית! – אמר פטר בשלווה.

תשבי! לא בבית! אמר אלעד בקור רוח.
אבל מצלצלים! נעמה קפאה רגע, כשלפתה את הספה.
שיצלצלו, השיב אלעד.
ואם זה משהו חשוב? שאלה נעמה. אולי מישהו צריך משהו דחוף?
שבת, שתים עשרה בצהריים, אמר אלעד. את לא הזמנת אף אחד, אני לא מחכה לאף אחד. מסקנה?
אני רק אציץ בעינית! לחשה נעמה.
תשבי! קולו התקשח. לא בבית! מי שזה לא יהיה, שיחזור מאיפה שהגיע!
אתה יודע בכלל מי זה? שאלה נעמה.
מנחש, ולכן אני מבקש שלא תעברו מול החלון.
אם זה מה שאני חושבת, הם לא ירפו כל כך מהר! נעמה משכה בכתפיה.
תלוי כמה זמן לא נפתח להם את הדלת, ענה אלעד באדישות. בסוף יתייאשו. לא סביר שיישנו על המדרגות, ואנחנו לא באמת חייבים ללכת לשום מקום. קחי אוזניות, טלפון, תראי סדרה.
אלעד, אמא שלי מתקשרת, נעמה הראתה לו את המסך.
אז הדודה שלך והבן שלה, זה עם הראש בעננים, עומדים בחוץ, סיכם אלעד.
איך אתה יודע? נעמה הופתעה.
אם זה היה בן דוד שלי, אמא שלי הייתה מתקשרת.
ומה אם זה מישהו אחר?
אם זה שכן אין לי סבלנות. אם חברים היו שולחים הודעה לפני, או מקסימום צלצלים פעם-פעמיים וזהו. מי שמתעקש לצלצל חצי שעה ברצף זה רק משפחה חוצפנית.
אלעד, זו באמת הדודה שלי, נאנחה נעמה. קיבלתי מאמא הודעה. שואלת איפה אנחנו. דודה רותי צריכה להישאר כמה ימים, יש לה סידורים בתל אביב!
תכתבי לה שיש בעיר מלא מלונות, אלעד חייך.
אלעד! נעמה נזפה. אני לא מסוגלת לכתוב כזה דבר!
תכתבי שאנחנו לא בבית, אמר, מהורהר. שוכרים חדר במלון כבר שבוע, כי עשו אצלנו הדברה.
מעולה! נעמה כתבה ושלחה.
עכשיו אמא שלך מבקשת שנזמין שני חדרים לדודה וליואב! נעמה נדהמה.
תכתבי שאין לנו כסף. תגידי ששכרנו מיטות בהוסטל ויש איתנו עוד חמישה עשר פועלים! אלעד התפקע מצחוק.
אמא שואלת מתי נחזור הביתה, נעמה בחנה אותו.
תכתבי עוד שבוע, ענה בביטול.
הצלצולים נגמרו. השניים נשמו לרווחה.
אמא שלי כותבת שהדודה תבוא עוד שבוע, אמרה נעמה.
וגם אז לא נהיה בבית, אמר אלעד.
אלעד, נו, זה לא פתרון! אי אפשר לברוח מהם לנצח. ומה אם יבואו ביום חול? או אחרי שעות עבודה? גם אצלי וגם אצלך, המשפחות שלנו לא מרפות.
נו, אלעד ענה בעצב. מי היה צריך דירה של שלושה חדרים?
קנינו אותה בשביל המשפחה הגדולה שתהיה לנו, הזכירה נעמה.
חייבים ילד. עדיף ישר תאומים! קבע אלעד בחומרה.
אתה יודע שניסינו, צריך לעבור בירור רפואי! לא מצליחים! קראה נעמה בכעס.
צריכים לנוח מהמשפחות והלחץ, והכול יהיה בסדר, הוא הבטיח. כל הזמן מטרידים: פעם שלך, פעם שלי. כל זה לא עוזר לפריון בכלל.
נעמה לא התווכחה. היא ידעה שהוא צודק.
***
לפני שהתחתנו, השקיעו בבדיקות יקרות: התאמה גנטית, בעיות פוריות. הכל היה מושלם. דחו את הילדים כי רצו לקנות דירה משלהם.
ירושה לא הייתה רלוונטית. לפני החתונה, כל אחד גר עם אמא שלו בדירת שניים וחצי חדרים ישנה ברמת גן ובחולון. הסתמכו רק על עצמם.
חמש שנות עבודה קשה, ויתורים, חסכונות קנו דירה גדולה מיד שנייה בפלורנטין.
השקיעו בשיפוץ, התחילו הכל מחדש, היו מאושרים.
אבל עוד לא סיימו לחגוג, וכבר, בוקר אחד, דודה רותי הופיעה בדלת עם הבן שלה. כדי להצדיק את זה, גם אמא של נעמה הגיעה.
פה לא חסר מקום, הכריזה הדודה. כל אחד יישן בחדר משלו!
אצלנו בסלון לא ישנים, אמר אלעד. זה חדר מנוחה!
אני לא צריכה לעבוד, צחקה דודה רותי. נעמה, תסבירי לבעל שלך אנחנו נשמח שיהיה לכולנו מרווח. וחוץ מזה, אורחים צריכים אירוח!
לא חיכינו לכם בכלל, נעמה הסמיקה.
וגם המקרר ריק, סייע לה אלעד.
אז קדימה! דודה רותי ברוח טובה. אלעד, רוץ למכולת, נעמה למטבח!
מה זה? אמא של נעמה תקפה, ככה מארחים אצלכם אורחים?
תעצרי, אמר אלעד בהיסוס, אבל נעמה לקחה אותו הצידה.
כשהשתחרר, לחש:
זה נורמלי? אני אשמח להעיף אותם יחד עם אמא שלך! זעם.
אלעד, היא פשוטה, היא באה מהכפר, נעמה ניסתה להסביר.
מכיר הרבה כפריים, אבל חוצפה כזו עוד לא פגשתי!
לא נריב עם המשפחה שלי, התחננה נעמה אחרת כל העצבים עלי. ואתה יודע שבסוף אני אפול ביניהם.
הוא נדבק לשפתיים. לא ענה. בסוף יצא לקנות.
דודה רותי נשארה שבועיים במקום שלושה ימים. בערב השני כבר שתה טיפות הרגעה.
ביום שעזבו חגגו בנעורים. שלושה ימים ניקו את הדירה.
אבל אז, מהצד של אלעד:
אח שלי, אני אצלך יומיים, דניאל נפל על אלעד בחיבוק. צריך לסדר דברים בעיר.
אתה לא יכול לבד? שאל אלעד ביבושת.
מה, אני אשאיר את אשתי והילדים לבד במושב? מה אם משהו יקרה?
אז למה הבאת גם את הילדים?
שיבלו! אולי נרוץ בעיר, כמו פעם!
דניאל! צעקה אשתו, תמר. נראה אותך בורח ממני, נראה אם תשאר מה לנער!
תוך שעה נעמה כבר שכבה עם מיגרנה. הילדים דהרו ועשו רעש, תמר צעקה, דניאל רק רצה לצאת לבלות.
אלעד, אתה לא בן יחיד? נעמה התכרבלה.
בן דוד, מצד אמא, אבל אצל אמא שלי זה כאילו אח תאום.
קצר וקולע אפשר לגרש אותו איכשהו?
אם היה קל, הייתי עושה. אמא שלי תציק לי שנים אם אעשה את זה
בכל פעם שמישהו עזב, מיד הופיעו אחרים: דודה רותי והבן, דניאל והמשפחה, ובין לבין האמהות, אחת לוחצת, אחת כועסת.
כל הלחץ קשה ובלתי נגמר.
אין סיכוי להביא ככה ילדים לעולם; בריאות הנפש הלכה ראשונה.
***
בוא נחליף דירה? הציעה נעמה.
לחדרים מרופדים? עוד רגע יציעו לנו, גיחך אלעד.
אני מתכוונת שנעבור לדירה דומה, רק במקום אחר, ואף אחד לא יידע.
ברגע שיגלו, יגלו גם את הדיירים החדשים ואנחנו ניתפס.
אולי נספיק בכל זאת להרות לפני שימצאו אותנו?
יש לנו עוד דרך, ענה אלעד. גם אם תהיי בהריון, המשפחות לא ירפו.
אולי נעבור לגור עם חברים?
התכוונת לאורי ומירית?
כן, להם יש חדר.
שם גרה תמרה, הכלבה, אלעד צחק.
עדיף לי לישון עם כלבה מאשר עם המשפחה שלנו!
חכי, קפץ אלעד, שלף טלפון. אורי, תשאיר את תמרה אצלנו?
אחי! עשית לי את החודש! בדיוק נוסעים אני ומירית, ואין לנו איפה להשאיר אותה. היא אוהבת אתכם! אני אביא גם את המיטה, האוכל, והצעצועים. אני אפילו אשלם!
תביא, אלעד התרגש.
פנה לנעמה, מלא שמחה:
תזמיני את הדודה, שהבן דוד יבוא. אנחנו מאד נשמח!
בטוח?
בודאי! מי אשם שהם לא מסתדרים עם החיה האהובה שלנו?
מספיק היה נביחה אחת, כדי שדניאל ומשפחתו יעדיפו מלון על פני המשפחה.
תנעלו את החיה הזאת! צווחה תמר, מחביאה את הבן מאחוריה.
דודה רותי, את מתבדחת? שאל אלעד בגיחוך. ארבעים וחמש קילו שרירים! זאת לא פודל! תוציא כל דלת!
למה היא חושפת שיניים?
היא לא אוהבת זרים, הפטירה נעמה.
תיפטרו ממנה! אני לא נשארת פה רגע!
זה לא יקרה, ענה בנחישות אלעד. זה הילדה שלנו.
ולא נוותר עליה! השלימה נעמה.
הטלפונים התחילו לצלצל. האמהות דרשו הסבר.
לא גירשנו אף אחד, השיבו הם בחרו לא להישאר. שנשמח לארח!
ומה עם הכלבה?
אמא, אף אחד לא אמר לא!
בפועל, גם האמהות הפסיקו להטריד.
תמרה חזרה אחרי חודש הביתה. לא היה שוב צורך. נעמה בהיריון עם תאומים.
העיקר, לא להתייאש.