נעמי, תוכלי לקפוץ בבקשה למכולת להביא חלה? המבט המעורפל של האם בת ה־45 כבר לא הצליח להתמקד בדמות הדקיקה של ילדתה בת השבע, שבעיניה נצנצה תקווה למשמע המילה חלה.
בטח, אמא…
נעמי חיכתה בסבלנות לשטרות, שאותם הייתה מגישה למוכרת החביבה במכולת השכונתית, גברת רותי, שתמיד הייתה נאנחת על מצבה של הילדה, ומוסרת בידה חלה חמה, וכאשר ראתה את עיניה הנוצצות, הוסיפה לפעמים שוקולד פרה קטן או חופן סוכריות.
מסכנה כזו, הילדה הזו, איזה מלאך קטן אצל אלה ששותים כל היום, רותי הייתה ממלמלת לעצמה בעוד היא מערבבת את נס הקפה שלה.
נעמי, מנסה להתעלם מהריח המדהים של הקרום הפריך, רצה כל הדרך הביתה. תמיד, אם התנהגה יפה, האם שלה הייתה קוטעת במיוחד עבורה חתיכה מהקרום, מניחה עליה שתי־שלוש חתיכות דג מלוח מהקופסה, והשמן המתוק היה נטמע בתוך החלה. נעמי אכלה לאט, נוגסת בזהירות בכל ביס, מפנקת את עצמה. לפי כמות הבקבוקים בסלון, היא הבינה שהערב שוב לא צפוי לה ארוחת ערב נוספת. מה שחשוב זה להשתזר מהבית בלי שיבחינו, כי אחרת היא עוד עלולה להיענש. בפעם האחרונה אביה סטר לה כל כך חזק, שהראש כאב לה יומיים ומעיני האף ירד דם.
נעמי יצאה מהבניין. נותר לה עוד רבע פרוסה ודג אחד שלם. ברחוב שרתה דממת אביב נעימה, מדי פעם קריאות ילדים במרחק, ומוסיקה שמחה בקעה ממקום כלשהו. בכיס חיכו לה שתי סוכריות שוקולד. הבחירה הייתה בין לשבת בשקט על ספסל קרוב, או לדפוק על דלתה של רותי, שתמיד מזמינה אותה פנימה לכוס שוקו חם עם חלב וסוכר. נעמי הלכה לאיטה, מתבוננת על החלונות המוארים, חולמת שיהיה לה יום אחד חברה אמיתית לשתף אותה במחשבות, או סתם לשוטט יחד כשאי אפשר לחזור הביתה.
ואז, יללה קטנה וצרודה מקבוצת שיחים שליד פחי הזבל עצרה אותה. היא חלפה בזהירות והסיטה ערמת סמרטוטים מסריחה. בקופסת נעליים קרועה ומזוהמת ישב גור חתולים קטן ומפוספס, ורעד. נעמי שלפה את ידה בזהירות, והוא הריח אותה. הריח של הדג קפץ עליו, והוא ליקק את אצבעותיה בתאווה. הדגדוג גרם לה לצחוק קל.
אתה בטח רעב, נכון? תראה מה יש לי! נעמי, בגאווה, הניחה את הדג השלם לפניו ושארית החלה דחפה לפיה.
קח, תאכל.
החתלתול התנפל על הדג, שואב כל פיסה בקול נהימות מצחיקות, מזעיף כשנעמי מלטפת אותו.
לאט, מותק. עדיף לאכול לאט, שלא יכאב לך הבטן, תאמין לי, זה קורה, צחקה אליו.
רוצה לבוא איתי הביתה? אני אקרא לך ‘חומי’ ואשתף אותך תמיד באוכל שלי, נעמי אספה אותו בעדינות אל חיקה, מתחת למעיל.
פנסי הרחוב הזהובים האירו את דרכה, ונעמי פטפטה אל הגור שחמם לה את הלב, ראשו מציץ מהמעיל.
***
בבית היה שקט. במטבח רק בקבוקים ריקים, כלים מלוכלכים ומאפרה עמוסה. הדוד התניע ברעש, והשעון תיקתק באדישות. נעמי התיישבה על כיסא, הניחה את חומי על השולחן. החתול רחרח בחשש כוס ריקה.
איכס, חומי, זה מגעיל, אסור לך לטעום מהדברים האלה, שלא תתחיל כמוהם ותשתה כל יום. אז כבר לא נוכל להישאר חברים! היא חיבקה אותו חזק. חומי התפנק ומלמל בקול רך, כפותיו לוחצות בעדינות על אפה, כמבקש להרגיעה: “אל תדאגי, אני פה איתך”.
באותו לילה נעמי נרדמה בשקט, חלמה על גלידת בננה ופחזניות עם דובדבנים. חומי הסתדר לה מתחת לזרוע, מזמזם לה שירים קטנים אל תוך החשכה.
אבל בבוקר, כשאבא ראה את החתול, התחיל לצרוח: “שתסתלק החיה הזו מהבית!”. האם עישנה סיגריה נוספת, לוחצת מגבת רטובה לראשה, ומלמלה בקול עייף: “קחי אותו מכאן, אל תכניסי אותו לתוך הבית”.
נעמי, מתייפחת בשקט, ירדה לכניסה, חומי בידיה. היא לא יכלה לחשוב לאן תיקח אותו, אבל לא יכלה גם להשאיר אותו ברחוב.
היא הלכה למכולת, רותי שמעה בקשב איך נעמי סיפרה, ובנדיבות קיבלה את חומי לפינה חמה מאחורי המקרר, עם סוודר ישן ודלי פלסטיק קטום.
כל האביב והקיץ המשיכה נעמי לבוא ולשבור חלה, פעם לזלל בעצמה ופעם לפרגן לחומי. גם אם לפעמים חטפה צעקות או מכות, לא הפריע לה. מה שחשוב שיש לה חבר אמיתי. היא דיברה עם חומי שעות, מספרת לו על החיים, על התקוות, על פחדים. חומי התכרבל לה על הברכיים ועיניו כחולות עמוקות עם מבט מבין.
רותי ושותפתה במכולת, אילנה, התפעלו כל פעם מחדש:
תראי, איזה חתול, עיניים מדהימות כאלה! התענגו על החתול, שהיה מלא חום ואהבה, פשוט לא נתפס.
בסוף הקיץ הפך חומי לחתול בוגר ויפה. לא אחת רצו אנשים לקנותו, אבל הוא לא התקרב לאיש, מחכה רק לנעמי.
יום אחד לא הופיעה נעמי. לא באה לחלה, לא ביקרה את חומי. רותי דאגה, אולי חלתה. אחרי כמה ימים, הופיעה, חבולה ומותשת. היא דילגה על מבטי השאלות של המוכרות:
נפלתי, אמרה רק.
אבל מאחורי המכולת, כשפניה נטועות בפרוותו של חומי, בכתה לו וסיפרה את כאבה. ושם נרדמה מחובקת עמו. רותי הושיבה אותה בזהירות על ספה בפינת האחסון, מכסה אותה בשמיכה דקה, ואז התקשרה למשטרה. אך השוטר, ששמו יגאל, נאנח: “קשה להוכיח אלימות בבתים כאלה, וחבל לנו על העצבים…”.
רותי היתה אכולת עצב, הלב שלה נשבר על הילדה הזאת, שלא היה לה מי שידאג לה באמת. היא חיבקה אותה שם, וחומי לא זז לידה.
בלילה נעלם חומי. הבוקר הגיע, ונעמי התעוררה במכולת על לחם מרוח בממרח תמרים ושתייה חמה. רותי ביקשה ממנה לעזור לה ולאילנה לסדר את החנות, והיא שמחה. רותי, בחדות לב, הלכה עם נעמי לבית הוריה, רק שיוצא הבניין פגש אותה יגאל:
חכי, אל תלכי לשם. היה פה רצח, עדיף שתתרחקי. את הילדה ראית?
נעמי? את מי הרגו? רותי נשנקה.
את ההורים שלה, עכשיו מחפשים את הילדה אולי לקחו אותה איתם.
נעמי ישנה אצלי במכולת, היא בסדר! מי עשה את זה?
מי יודע, כנראה החבר’ה שהיו שותים איתם; עכשיו אנחנו צריכים לאתר קרובי משפחה. הוא לחש. תשאירי אותה אצלך כמה ימים, עד שימצאו לה משפחה או לפני שישימו אותה בפנימייה. כל פעם שעושים ניירת מגיעה קרובת משפחה חדשה…
אין בעיה, התרגשה רותי, ונשמה עמוק מהקלה.
היא לא סיפרה לנעמי על האסון, רק אמרה שאמא שלה נתנה לה להישאר אצלה עוד קצת. נעמי התלהבה: “תלמדי אותי לעבוד בקופה?”. וכך, בפעם הראשונה בחייה, הרגישה שייכות במקום כלשהו.
אבל חומי לא שב. נעמי קראה לו שוב ושוב, עברה בין הפחים לשווא. הקערה נשארה מלאה. רותי דאגה לנעמי יותר ויותר, חוששת מתי ייקחו אותה ממנה. לבסוף, החליטה לגשת לרווחה ולהגיש בקשה לאימוץ. דחו אותה שוב ושוב: גרה לבד, עובדת בלילות, תנאים לא פשוטים. רותי נשברה אבל לא וויתרה, מנסה פעם ועוד פעם. חלפו חודשיים. נעמי למדה לקרוא, לטגן חביתה, לסדר ולנקות כדי לשמח את רותי.
כשהגיע השלג הראשון, זה קרה בנובמבר, היתה נעמי בת שמונה. היא כיבתה נרות צבעוניים על עוגת דבש מהמכולת, וחיבקה את רותי:
אני רוצה תמיד־תמיד לגור איתך, שתקראי לי בת!
זה גם כל מה שאני רוצה, נעמי שלי, רותי חייכה ודמעותיה זלגו.
פתאום דפק מישהו בדלת. הם לא ציפו לאורחים. עמד שם בחור נאה בחליפה:
ערב טוב, אני נציג מעובדי הרווחה של עיריית תל אביב. יש לי כאן את המסמכים, ורציתי להכיר אותך אישית, רותי.
תיכנס, הזמינה אותו רותי נרגשת.
לשתות תה? רותי קנתה תה בטעם פירות טרופיים! הציעה נעמי, ומזגה ספל.
זה עוגה שלך? חייך האיש.
כן! אני כבר בת 8, שנה הבאה אלמד בבית הספר!
טוב מאוד, הנהן.
ואיך פה? את מרוצה?
מאוד, ענתה, עיניה נפתחות.
השיחה קלחה והיתה חמה. האיש קם, שלף תיק עבה:
הנה, רותי, עם המסמכים האלו תיגשי מחר לבית משפט השלום, תשלימי פי הפקידה, הכול פשוט. כנראה עד שבועיים תהיה נעמי בתך באופן רשמי.
באמת? קולה רעד. נעמי קפצה אליו וחיבקה אותו.
תודה, תודה, תודה! אמרה שוב ושוב.
רותי כיווצה שפתיים כדי לא לבכות.
שמרי עליה, פנה אליה האיש, ובעיניו היה הבזק לילך עמוק, חמים ומלא הבנה…
בכל קושי וצער, תמיד אפשר למצוא את האור אם נפנה אל הזולת יד פתוחה ולב חם, החיים יקחו אותך ביד למקום טוב ובטוח. כי לעולם, לעולם, לא נשארים לבד.
