לשקה ביידנוב גדל בלי אבא. ליתר דיוק, היה לו אבא, אבל כשהיה בן ארבע, אביו נהרג.

דניאל בן-דוד גדל ללא אב. אמנם היה לו אב, אך כשדניאל היה בן ארבע, אביו נהרג.
אביו, יהודה בן-דוד, ששירת בכוחות ההצלה של פיקוד העורף, נהרג במהלך חילוץ קורבנות מהריסות רעידת אדמה באחת ממדינות אסיה. יחד עמו נהרג שותפו הנאמן, הכלב רקס, רועה גרמני שאותו גידל יהודה מהיותו גור.
אמו של דניאל, יעל, נותרה אלמנה וגידלה את בנה לבדה.
כשהגיע דניאל לגיל 14 נרשם לחוג אילוף כלבים במועדון הכלבנות העירוני. יעל תמכה בהחלטתו, אך בלבה חששה שדניאל יבחר בדרך דומה לזו של אביו, ויתמסר לעיסוק מסוכן.
בגיל 16 הביא דניאל הביתה גור רועה גרמני, ולא הצליח במשך זמן רב לבחור לו שם מתאים.
יום אחד, כשחזר דניאל מבית הספר, שמע את אמו מדברת אל הגור:
אוי, שוב אתה עושה בלגן, שובב אחד, אתה ממש הצרות שלי.
דניאל חייך. כשהיה ילד קטן, בכל פעם שהיה מתלכלך או עושה שובבות, אמו הייתה תמיד משמיעה את אותו המשפט האנחתי.
דניאל נכנס לחדר וצחק:
הנה, יש לך שם! נקרא לו צורי.
במשך שנתיים צורי גדל לכלב שרירי, מלא חן, וממושמע. דניאל היה גאה בו וביכולותיו.
הגיעה העת להתגייס, ודניאל הגיש לבקו”ם בקשה להתגייס יחד עם צורי. בסתר, הכין את הכלב לשירות הצבאי, וקיווה שיצליח לעבור את המבחנים. הם נשלחו למרכז ההדרכה, ובהתמדה של שלושה חודשים הוכיחו יחד את התאמתם לשירות.
לאחר ההכשרה נשלחו לגבול עם ירדן. בבסיס קיבלו אותם בחום, ובמהרה הפכה הצמד “דניאל וצורי” לשם נרדף לחברות אמיצה. בכל יציאה לסיור היו אומרים: “צורי ובן-דוד יצאו לסיבוב”.
השירות עבר עליהם באופן שגרתי, עד שבלילה אחד במהלך סיור, אירע אירוע טרגי. מפגש עם מסתננים הסתיים בירי, אחד החיילים נפצע, אחר נהרג ודניאל נעלם.
גם צורי נפצע. הבסיס הוקפץ, חיפשו את דניאל, אך לא נמצא עקבותיו. במשך חודש שלם כוחות הביטחון ערכו חיפושים משותפים, אך התוצאות לא הגיעו.
עם בשורת האסון הגיעה לבית יעל קצינה מהבקו”ם, יחד אתה הביאה את צורי. צורי התאושש מהפציעה, אך צלע ברגלו הקדמית.
יעל ליטפה בעדינות את ראש הכלב, והקצינה המשיכה לדבר על תקווה, ניסים והמשך החיפושים, אך יעל רק הביטה בעיניים של צורי ולחשה:
אוי, אתה הצרות שלי.
מאותו יום, כל בוקר וערב, נהגו התושבים בגן הציבורי לראות זוג מיוחד הולך בשבילים אשה באמצע שנותיה מובילה ברצועה רועה גרמני צולע.
היה בהם שקט, אצילות וכבוד פנימי שאי אפשר היה שלא לחוש בהם. משהו עמוק חיבר ביניהם מעבר לקשר של בעלת כלב וחייתה.
יעל נתנה פקודות בשקט ודיברה הרבה עם צורי, וצורי האזין קשוב וערני, אך לא נבח בכלל.
צורי, היום נאפה בורקס עם פטריות וכרוב. הבצק כבר תופח. מחר שבת, נלך לירקון, תוכל לשחות קצת.
עברו עוד מספר חודשים. שוב הגיע קצין מצה”ל עם חבילה של מצרכים ומזון לצורי. הסביר שאם בעוד שנה לא יתקבל מידע חדש, ניתן יהיה להכריז על דניאל כנעדר שמעמדו כמת.
יעל הקשיבה באיפוק, הודתה, ונעלה אחריו את הדלת כשחיוך משונה על פניה.
אל תאמין לו, צורי. דניאל חי, אני מרגישה אותו.
יום אחד דפק על דלתה בחור צעיר לא מוכר. יעל היססה, אך צורי לא נבח, אלא כשכש בזנבו.
שלום, יעל בת-שבע, אני עידן ברק, שירתתי עם דניאל, הוא אמר בחיוך, שלום צורי, זיהית אותי, איזה כלב מצחיק.
הם דיברו עד שעות הלילה המאוחרות. עידן סיפר על השירות, יעל כיבדה אותו בתה וטעם עוגות, הראתה תמונות ילדות של דניאל וסיפרה סיפורים.
לפתע נעשה עידן חיוור ושתק, כאילו מתלבט.
יעל, אל תחשבי שאני משוגע לחש, אבל דניאל ביקש ממני למסור לך שהוא יחזור הביתה.
יעל כיסתה את פיה ופרצה בבכי. צורי קפץ ממקומו, התחכך בגופו של עידן ונבח פעם אחת.
אל תדאגי, לא ראיתי את דניאל ולא יודע איפה הוא, אבל … הוא הופיע לי בחלום לפני שבועיים וביקש להעביר לך את המסר הזה.
יעל בכתה בגלוי, צורי ליקק את ידה. עידן ישב שקט ולא העז להפר את רגע האושר הזה, גם אם רק מתוך תקווה.
עבר עוד זמן רב. שוב טיילו אותה אישה וכלב בפארק. שקט עטף אותם כשצעדו בסמטאות, ולא שמו לב לאיש מסביב.
הייתה סתיו בארץ, והאור חצה את שבילי הפארק בנקודות זהב על פני העוברים ושבים.
כשהגיעו לקצה השביל, הופיע מולם ממרחק דמות גבוהה של גבר, צועד באיטיות, מדדה ברגלו. צורי הבחין בו, עצר, השמיע יללה חרישית ונסחף קדימה. יעל שחררה את הרצועה, וצורי, שוכח מהצליעה, דהר לעבר האיש שחיכה כל כך הרבה זמן.
יעל נעמדה עם ידיה שמוטות ודמעות זולגות על פניה. שם בקצה השביל, עמדו מחובקים דניאל וצורי.