טליה מיהרה לעבודה, ורק ביציאה מהבניין שמה לב ששכחה את הנייד בבית. היא החליטה לשוב, נכנסה למעלית והמעלית נתקעה בקומה השמינית! טליה חיכתה לחילוץ ופתאום שמעה את קולו של בעלה, רועי, משוחח במסדרון עם אישה אחרת.
אהובתי, לחש רועי ברוך. אני כל כך מחכה כבר לפגוש אותך שוב!
הלילה נהיה יחד, ענתה לו שירה. אני מחכה לך אחרי עשר.
בעלך שוב עובד בלילה? שאל רועי בחצי חיוך.
כל השבוע הוא במשמרת לילה, ענתה שירה בשקט. יוצא בעשר וחוזר בבוקר. אבל צריך למהר, הוא עלול להפתיע.
למה המעלית לא זזה? נשמע רועי מתרגז.
הם עמדו ליד דלת המעלית כמה דקות, ורק אחרי זמן מה הבינו שהמעלית תקועה, ואחר כך ירדו במדרגות. בשיחה ביניהם, נוסף למחמאות ולעצבות הפרידה, הודו אחד לשנייה על רגעי האושר שזכו להם יחד.
בהתחלה טליה סירבה להאמין. במסדרונות הרי כל אחד יכול לדבר. אך כששמה לב ששירה מזכירה את שמו של רועי, וגם את שמה, הבינה, בלב כואב, שבעלה בוגד בה עם השכנה מהקומה השמינית, זו מדירה 40.
טליה עמדה בהלם מוחלט!
ככה זה, חשבה לעצמה. היא גרה כאן בקומה, והוא יוצא להתאוורר דווקא בשעות כאלה. עכשיו הכול ברור אני עוד אדאג שהוא יזכור את היציאה הזו לכל החיים.
המעלית נפתחה סוף סוף בידי הטכנאים, וטליה כבר גיבשה תוכנית.
לקראת עשר בלילה, רועי, כהרגלו, הכריז: “טליה, אני קופץ לעשות סיבוב ולהרגיע את הראש”.
יורד גשם, רועי! קראה טליה.
אקח מטריה, חייך רועי, יהיה בסדר.
אולי תוותר? תעמוד רגע במרפסת, תרגיש רוח, תחזור
מה פתאום! צריך לנוע, הלב שלי צריך תנועה.
לא בטוחה שהיום זה היום שלך, רועי.
את עם כל האמונות טפלות שלך אני חוזר בעוד שעה.
רועי שב הביתה אחרי חצי שעה בלבד, חיוור ומבולבל. מישהו טלפן אל בעלה של שירה וגילה לו על הבגידה עם השכן, רועי.
טליה פתחה מעט את הדלת, רק שרשרת התיבה הפרידה ביניהם.
איפה המטריה? עקצה טליה. ואיפה המעיל שלך, הנעליים?
תקפו אותי ברחוב, את מאמינה?! גנבו הכול! תכניסי אותי בבקשה, אני קופא.
ארזתי את חפציך הודיעה טליה בקור רוח. הכול נמצא ליד הפח למטה. תמסור ד”ש לשירה.
איזו שירה?
זאת מהקומה השמינית.
טליה טרקה את הדלת והתיישבה לראות טלוויזיה.
מזל שהילדים שלנו כבר גדולים ולומדים רחוק, חשבה בליבה. הם לא היו צריכים לראות בושה כזו.
רועי רץ אל השוטינג הצמוד, מצא מזוודה פתוחה, התלבש, ויצא מהבניין. בהביטו לאחור, החליט לקרוא מונית ולנסוע לאמו.
אלא שהטלפון נשאר אצל שירה. נאלץ לפרוץ חזרה לבניין, לבקש את הטלפון מטליה ונלכד בעצמו במעלית, כי ברגע ההוא ניתקו את הזרם בכל הבניין.
רועי, כמו טליה לפניו, נתקע בדיוק בקומה השמינית
כשחזרה החשמל, טליה כבר מזמן יצאה לעבודה. מפתח לדירה לא היה לו היא הרשומה רק על שמה. כשרועי ירד רגלי מהבניין, פגש את שירה עצמה, גם היא עם מזוודה, מחכה למעלית.
הטלפון שלי אצלך? שאל רועי בשקט.
כן, וגם הבגדים שלך, ענתה שירה במבוכה.
נו טוב…
הם ירדו יחד במעלית, אבל כל אחד פנה לדרכו, כל אחד למונית אחרת.
מוסר ההשכל: בגידה אולי מסעירה, אך לעיתים דווקא הכנות, נאמנות ויושר מחזיקים בית ויחסים, ומצא את האדם עצמו היכן שלבי הכנות והכבוד נמצאים.
