יומן, 14 בספטמבר
לא פעם אני נתקל באמרה, “אדם ציפור, בגד כנף”, והיום הבנתי כמה עמוק היא נוגעת במציאות הישראלית שלנו. מה שקרה היום במתחם הבוטיק בצפון תל אביב לא ייצא לי מהראש זמן רב.
הייתי עד למקרה שכולו שיעור בענווה ובכבוד הדדי. באחד מהבוטיקים הנוצצים ברחוב הארבעה, מתחת לאור ניאון ומול ריח בושם צרפתי שתלטני, נכנסה אישה שלבושה היה סתמי – מעיל קיץ דהוי, נעלי בובה פשוטות, אף לא תיק ממותג אחד. היא ניגשה לחלון התצוגה והתעניינה בתיק יוקרתי מעור, אפילו לא הספיקה להניח עליו אצבע וכאן הופיע המוכר.
“אל תטרחי”, לגלג המוכר, קולו קריר ומשפיל, “תשלומי השכירות שלך בקרית יובל לא יחסו אפילו את המחזיק מפתחות של התיק הזה. אולי תצאי, תני ללקוחות אמיתיים להסתכל?”
האישה חסרת ההבעה בכלל לא התבלבלה. בשקט שאפשר היה לחתוך בסכין, הוציאה מהכיס את הטלפון, פתחה אפליקציה, והפנתה את המסך אל המוכר. ראיתי עליו את לוגו מערכת הניהול של הרשת וגישה לממשק שכלל לא הכרתי.
“בדיוק לפני רגע”, אמרה בשלווה, “אישרתי פיטורים מיידיים של מנהל החנות. מוזר, לא?”
המוכר החוויר כמו גיר. “רגע… את רחלי בן-דוד מהדירקטוריון? זו שהייתה בישיבה היום בבוקר?”
היא הנידה בראשה, מחזירה את הטלפון לכיס. “אני לא רק מהדירקטוריון, אני גם הבעלים של כל המבנה הזה. ואתה? אתה כבר לא חלק ממנו.”
נגיעה קטנה שלה על מסך הטלפון ושני מאבטחים מגודלים, כמו יצאו מקריית אונו, עמדו מיד מאחורי המוכר. הוא ניסה למלמל משהו, התנצלות חפוזה אולי, אך ידיהם כבר נחו על כתפיו והובילו אותו בנחישות אל הדלת האחורית. קריירה נוצצת שנגמרה בין רגע בגלל יהירות ושחצנות.
רחלי נעמדה, סידרה קלות את התיק על המדף, ופנתה אל שיראל, המתמחה החדשה שצפתה בכל זה בעיניים גדולות: “תזכרי, מתוקה כסף לא עושה רעש. הוא אוהב שקט. אבל כבוד? כבוד צריך להיות ברור וצלול לכל מי שעובר בדלת הזו, לא משנה מה הוא לובש.”
מאותו יום, הבוטיק מתנהל אחרת לגמרי ולא סתם מספרים שזה המקום הכי נעים ושירותי בכל גוש דן.
המסקנה שלי ברורה ואישית: לעולם אל תשפוט אדם לפי הבגדים שעל גופו. כאן בישראל כמו בכל מקום לא תדע לעולם מי באמת עומד מולך ומה כוחו. מאז, אני בוחר לראות כל אחד קודם כאדם, ורק אחרי זה כל השאר. בזה נמדד ערכו של האדם בעיניי.
