איך אפשר להידרדר ככה? ילדה שלי, את לא מתביישת? ידיים ורגליים יש לך, למה את לא עובדת? כך היו פונים לקבצנית הצעירה עם התינוק.
דליה בן-ציון צעדה לאיטה בין המדפים החדשים של הסופרמרקט הגדול בשכונה, בוחנת בעיון את השורות המסודרות עם האריזות הססגוניות. היא ביקרה כאן מדי יום, ממש כמו עבודה. לא שהייתה צריכה הרבה אוכל הרי משפחה גדולה כבר אין לה. לכן, בכל ערב, במקום להישאר אל מול הבדידות בבית הריק, ברחה דליה לאורם של האורות המנצנצים בסופר.
בקיץ היה לה יותר קל, יושבת על ספסל עם השכנות ומרכלת קצת. בחורף, לא הייתה לה ברירה, והסופר הפך לה למפלט ולחבר.
בסופר תמיד המולה, ריח טרי של קפה ממלא את האוויר, מוזיקה שקטה מתנגנת ברקע. כל האריזות הצבעוניות מזכירות צעצועים של ילדים, עושות לה טוב בלב, גורמות לה לחייך אפילו שזה חולף מהר.
היא לקחה יוגורט תות שדה ליד, קימטה עיניים וניסתה לפענח את הרכיבים, ואז החזירה את המעדן למקום. כאלה תענוגות חלביים הם יקרים מדי בשבילה, אבל לראות ולהריח לא עולה כלום.
דליה הירהרה בתקופות של פעם. נזכרה בתורים הארוכים במכולת של השכונה, כשכל אחד חטף כל דבר שנשאר; נזכרה בשקיות הנייר האפורות הכבדות; חייכה לעצמה כשעלו בזיכרונה הימים בהם הייתה מוכנה לעמוד ולחכות רק כדי לפנק את בתה.
המחשבות על איילת שלה החזירו קצב ליבה. היא נעצרה לידה מקרר הדגים, נשענה עליו בשקט ונסחפה בזיכרונות.
ראתה מול עיניה את הפנים הצוחקות של איילת שיערה מתולתל ושופע ג’ינג’י, עיניים אפורות גדולות, נמשים מנוקדים על האף וגומות חן שובבות.
“מה יפה היא הייתה”, חשבה דליה בעצב.
תחת מבט ביקורתי של המוכרת, בחרה לעצמה לחמנייה פשוטה באגף המאפים. איילת הייתה הילדה היחידה שלה, מקור השמחה שבחייה. תמיד הייתה חכמה עד שהאמינה שהעבודה לא תספק לה משמעות. לכן, בניגוד לרצונה של דליה, בחרה איילת לשמש אם פונדקאית. וכמו שחששה אמה לא יצא מהמהלך הזה טוב.
מי שומע לאמא כשהוא בן עשרים? אילו אביה עוד היה בחיים, אולי כל זה היה נמנע. אבל אותם אנשים איך יכלו לבקש כזו טובה מנערה בלי ניסיון?
איילת רק חייכה, ליטפה את ביטנה, ולא הבינה למה אמא חוששת. “עוד מעט זה לא תינוק, זו משכורת יפה,” הייתה אומרת בקלות.
הלידה הייתה קשה, ואף אחד לא השתדל להציל אותה באמת. שלושה ימים אחרי לידת התינוקת, נפטרה איילת.
מיד מסרו את התינוקת לזוג ההורים המזמינים. ברור שדליה לא ראתה שקל, הרי לא היתה הצד הרשמי בעסקה.
דליה קברה את בתה ונשארה לבד בעולם. קרובי משפחה לא היו; כאילו נפלה לתוך תהום. הכי פשוט היה לא לרצות לצאת ממנה.
כעת התקרבה ללחמים, כדי לקנות משהו קטן להעמיד פנים שאינה סתם מטיילת. היא שלפה כמה שקלים קטנים מכיסה, שילמה לקופאית, והחביאה את השאר.
בפעם הראשונה שראתה דליה את הקבצנית עם תינוקת, היה זה יום אחרי שהסופר החדש נפתח, כמעט חודש אחורה. כשהסתובבה לה בין השורות, משהו בנוכחותה של הנערה הצעירה עם העולל ריתק אותה העדינות, הנחישות, הידיים האוחזות בתינוקת.
“איך הגעת לזה?” הרהרה דליה בדרכה אליה. היא שמה בכוסית שמונחת לידה את המטבעות והעירה: “ילדה שלי, את לא מתביישת? את צעירה, עוד אפשר לעבוד! למה את יושבת ברחוב?”
דליה קימטה גבות כשהבחינה בכמה עוברי אורח ממהרים, כמעט מתקשים לעבור כי דליה עצרה באמצע הדרך.
תודה על המטבע, אבל תני לי לעשות את שלי, ענתה הנערה בלחש, אם לא אאסוף מספיק, יהיה רע.
דליה נאנחה, התרחקה ולא ניסתה להטיף. עזרה לה בדרכה הצנועה אף אחד לא שם לב, לא המשטרה ולא שום גורם רווחה. קבצנים הפכו למרקם של הנוף.
בדרך הביתה, לא יכלה להפסיק לחשוב על הצעירה עם התינוקת. מבטה ושפתה היו מוכרים לה, קול שמזכיר הד רחוק מאיפה באמת?
כשהגיעה דליה לביתה, הניחה את הלחם, בישלה תה מתוק ולגמה בשקט, אוכלת לחם אחיד ופרוסה קטנה של נקניק.
“איך אתה רעב, ילד קטן, בקור הזה,” חשבה. “איזו מין מציאות זו?”
הציצה מהחלון בשוק נודדים נדמים שני גברים מפוקפקים דוחפים את הצעירה באגרסיביות לאוטו. דליה נבהלה, מיהרה לטלפון, ואז נרתעה אולי תסבך אותה עוד יותר?
הלילה עבר עליה בלי שינה. חלום מוזר פקד אותה: איילת שלה עומדת בכניסה לסופרמרקט, תינוקת בידיה, הכחולה מהרוח. דליה מחבקת אותה, מנסה לחמם אבל איילת עונה: “לא קר לי, אמא.” דליה לוקחת את הקטנה ורואה שהיא סך הכול בובה גדולה ועל צווארה תליון מוכר, עם דובי קטן.
דליה נבהלה מהחלום, הביטה בשעון: כבר תשע. היא מיהרה אל החלון.
הנערה עם התינוק הייתה שם, כמו תמיד, בכניסה לסופר. “ברוך השם,” נשמה לרווחה והדליקה אור. יום נר ראשון של חנוכה, הקור בחוץ חודר לעצמות.
דליה הכינה סנדוויצ’ים ונקניק, מזגה תה מתוק ועמיסת את התרמוס לדרך, התעטפה בסוודר וירדה החוצה.
הנערה נבהלה, מיהרה להסוות שטף דם ברקה שלה במטפחת.
אל תחששי, אמרה דליה, מושיטה לה אוכל, אני רק רוצה שלא תהיי רעבה.
הנערה הביטה בה בעיניים אסירות תודה, הסתלקה לצד הספסל והחלה לאכול במהירות, דוחסת לחם אל פיה, בולעת כמעט בלי ללעוס, משתנקת וקורצת מפחד. היא בדקה שהתינוק שקט, סיימה הכול וחזרה לדליה.
תודה, בזכותך נחזיק עד הערב. אז יבואו לקחת, אמרה בלחש.
שאר היום, דליה הציצה מדי פעם במדחום שעל החלון. הקור התחזק.
לקראת ערב, הביאה לה מרק עדשים חם בקופסת פלסטיק, השאירה לה מטבעות בכיס, נכנסה לסופרמרקט מתוך מטרה ברורה להשלים קניות לערב חג: מעט דג, מלפפונים חמוצים, גבינה לבנה. היא יצאה, אבל לא ראתה שמץ מהקבצנית. כנראה אוכלת פינה יותר חמימה, חשבה לעצמה.
בבית פרסה את המעדנים הדלים לשולחן; אולי אחת השכנות תקפוץ?
בעשר בלילה שוב הציצה מהחלון רצתה לוודא שמצאו לה מקום חם. האורות ברחוב התעופפו, אך מתחת לפנס נראית דמות מכווצת על הספסל, כתפיה רוטטות מבכי.
דליה התרוצצה בחדר, חשבה על ערב חג, לבד בבית, וילדה קופאת בחוץ. לבשה סוודר ומטפחת, ירדה במדרגות בנעלי בית, ועצרה בצד הנערה, מתנשפת.
אין לי לאן ללכת, לחשה הצעירה.
מבטה של הנערה ננעץ בדליה, תקווה מתעוררת בתוכה.
תשמרי עליו, בבקשה, דחפה את התינוק לזרועות דליה והחלה ללכת לכיוון הכביש.
בתוך דליה סערה התחוללה. הכוונה של הצעירה הייתה ברורה. לא כך עוזבים את החיים. דליה התנפלה עליה בכוח שאין לה, תפסה בידה, “זה לא יקרה! את באה איתי, עכשיו!” גררה אותה לבית המגורים הסמוך.
בבית, העלתה דליה את החימום, לקחה את התינוק, פתחה שמיכה ואז שמה לב שתליון עם דובי קטן תלוי על צווארו.
הצעירה מביטה בה, מזהה את המבט שלה:
זה מה שנשאר לי מהאמא, אומרת.
דליה נחבטת לכיסא, מזהה את התליון ההוא זה שהכינה לאיילת לבת-המצווה. אז לא היה לה כסף, פרקה תכשיטים ישנים, ונתנה מכספה הצנוע לקנות שרשרת, ולילדה חגגה עם חברותיה בבית קפה זעיר.
הצעירה שואלת בעדינות:
אפשר מקלחת?
דליה מהנהנת בשתיקה, לוקחת ולריאן לנשום עמוק. “אז זו הנכדה שלי לא ייתכן,” מהרהרת בלב ובוחנת את התינוק.
אחרי המקלחת, הילדה אוכלת בתיאבון.
נו, ספרי, אומרת דליה, וקוראת לה בשמה: ליה.
איך ידעת? משתוממת הצעירה.
ניחשתי, מושכת בכתפיה דליה, ידיה רועדות.
דמעות חונקות אותה; ברור עכשיו הכניסה הביתה את הנכדה שלה, זו ששמה קבעו מזמיני האם הפונדקאית.
הצעירה מספרת עד גיל חמש הייתה לה משפחה, אפילו פוני קטן. אבל לימים ההורים רבו, התגרשו והיא נשארה עם האם, שיום אחד פשוט הורידה אותה בבית הילדים. למה? אף פעם לא הבינה.
שנים של בדידות, בית יתומים, ולאחר מכן חדרון בעיר שמסרו לה בתור “דירת יתום”, שהתברר כמבנה נטוש שמיועד להריסה. שם פגשה את נועם, אינסטלטור, שנעלם כשהבין שהיא בהריון. את הדירה כבר שיכנו במישהו אחר, והיא נשארה לבד, בלי שום תמיכה, התגלגלה בין תחנות רכבת, קבצה נדבות.
שם גילה אותה איציק קצר, שעמד בראש ארגון של קבצנים. “בחורה צעירה עם ילד תעשה כסף,” אמר והציע מגורים בתמורה לכסף מהרחוב. התגלגלו יחד עם עוד רבים במקלט לח חסר בית. שם לא כולם רצו בה היא והרעש מהתינוק היוו מטרד, כיוו שמישהו ייקח ממנה את הילד.
היום לא באו לאסוף אותה, פשוט השאירו אותה ברחוב לחסדי שמיים. היא סיימה, ודמעות עומדות בעיניה.
תודה לך, לא יודעת איך היינו שורדים הלילה הזה. אני אשן קצת מחר נלך.
דליה הניחה לה לישון לצידה של התינוק, והתיישבה לבד אל שולחן חג הסילווסטר הדל שלה. הפנים שלה מאירות היא יודעת: היא לא תיתן לנכדה ללכת, אף פעם. עכשיו כבר יש לה משפחה שוב, וכשיגיע הזמן תגלה לה הכל, תעזור לה להשתקם, לגדל את הילד.
בחצות מזגה לעצמה כוסית יין, עמדה מול החלון, התפעלה מהשלג הנדיר שריחף על תל אביב. “תודה לך, אלוהים, על נס שבתוך הלילה. שלום לבדידות יש לי שוב למי לדאוג, יש לי משפחה.”
