נשארה רק אחת

נשארתי לבד
בחוץ כבר יורד הערב, ואמא עדיין לא חזרה. אני, תֵּאֵלָה, מסובבת את גלגלי כסא הגלגלים שלי, מתקרבת לשולחן, לוקחת את הטלפון ומחייגת למספר של אמא.
“המנוי לא זמין או מחוץ לאזור קליטה”, נשמע קול קר של מערכת.
אני מביטה במבוכה בטלפון, ואז נזכרת שכמעט נגמר לי הכסף במכשיר, ומכבה אותו.
אמא יצאה לסופרמרקט, ועדיין לא חזרה. זה אף פעם לא קרה היא אף פעם לא נשארה בחוץ כל כך הרבה זמן, הרי אני ילדה נכה ואינני יכולה ללכת. אני נעה בכסא גלגלים, ומלבד אמא אין לי אף קרוב אחר.
אני כבר בת שבע, ולא מפחדת להישאר לבד בבית, אבל אמא תמיד אומרת לי לאן יצאה ומתי תחזור. לא מצליחה להבין מה קרה:
“היום אמא יצאה לסופר המרוחק, שם המחירים יותר זולים. בדרך כלל אנחנו הולכות לשם יחד. זה אמנם רחוק, אבל אפשר לעשות את הדרך הלוך וחזור תוך שעה”.
אני מביטה בשעון. כבר עברו ארבע שעות. אני רעבה.
נוסעת עם כסא הגלגלים למטבח, מרתיחה מים, מוציאה קציצה מהמקרר, אוכלת ושותה תה.
אמא עדיין לא חזרה. אני לא עומדת בזה ומנסה שוב להתקשר:
“המנוי לא זמין או מחוץ לאזור קליטה”, שוב נשמע הקול המתכתי ההוא.
אני גוררת את עצמי אל המיטה, מניחה את הטלפון מתחת לכרית. גם את האור לא מכבה כל כך מפחיד בלי אמא.
אני שוכבת עוד הרבה זמן, אבל בסוף נרדמת.
***
אני מתעוררת כשהשמש כבר מציצה מחלון. המיטה של אמא מסודרת ומצוחצחת.
“אמא!” אני קוראת לפתח הדלת.
שקט עונה לי. אני בודקת בטלפון ומתקשרת שוב שוב אותו קול מתכתי של מערכת.
הפחד משתלט הדמעות זולגות.
***
אליעזר חזר מהקפה השכונתית. כל בוקר היה הולך לשם לקנות חלה טרייה. ככה הוא ואמא שלו פותחים כל בוקר היא מכינה ארוחת בוקר, והוא מביא משהו מתוק מהקפה.
אליעזר כבר בן שלושים, והוא עדיין רווק. נשים ובנות כמעט ולא שמות אליו לב רזה, חיוור, לא יפה במיוחד, תמיד חולה. הוא חולה כבר מאז הילדות, ואמא גידלה אותו לבד.
היו צריכים המון כסף לטיפולים, אבל לא היה להם. כשהיה כבר בוגר גילו לו שלא יוכל להביא ילדים לעולם והשלום עם עצמו שהוא יישאר לבד, הגיע כבר מזמן.
בדרכו, עלה מול עיניו טלפון ישן ומרוסק בין העשבים.
אליעזר, שמחשבים וטלפונים הם עבודה וגם תחביב בשבילו (הוא מתכנת ובלוגר), הרים מתוך סקרנות מקצועית.
הטלפון היה מרוסק לגמרי, כמו שמכונית נסעה עליו.
“אולי קרה משהו רע?” חלף בו לרגע. הוא דחף את המכשיר לכיס. “אבדוק אותו בבית”.
***
אחרי הארוחה, חילץ מהטלפון את כרטיס הסים ושילב אותו באחד מהמכשירים שלו.
רוב אנשי הקשר היו של ביטוח לאומי, קופת חולים ומוסדות, אבל הראשון היה שמור “בתי”.
כמעט בלי לחשוב, התקשר לזה:
“אמא!”, ענה קול ילדה נרגש.
“אני לא אמא”, גמגם אליעזר.
“איפה אמא שלי?”
“אני לא יודע. מצאתי את המכשיר שלך מרוסק, הכנסתי את הסים לטלפון שלי והתקשרתי”.
“אמא שלי נעלמה”, פרצה בבכי, “היא יצאה לאתמול ולא חזרה”.
“איפה אבא שלך? סבתא שלך?”
“יש לי רק אמא, אף קרוב אחר”.
“איך קוראים לך?” כבר היה ברור לילד בליבו שהוא מוכרח לעזור לה.
“תֵּאֵלָה”.
“אני אליעזר. תֵּאֵלָה, תצאי מהבית ותספרי לשכנים שנשארת לבד”.
“אני לא יכולה לצאת. הרגליים שלי לא עובדות. ובדירה ליד לא גר אף אחד”.
“חכי, מה זאת אומרת הרגליים לא עובדות?”
“נולדתי ככה. אמא אומרת שנצטרך לחסוך כסף לניתוח”.
“איך את נעה בבית?”
“בכסא גלגלים”.
“תֵּאֵלָה, את זוכרת את כתובת הבית?”
“כן. רחוב הלל 7, דירה 18”.
“אני כבר בא. נמצא את אמא שלך”.
הוא ניתק את הטלפון.
***
רבקה נכנסה לחדר של בנה:
“אליעזר, הכל בסדר?”
“אמא, מצאתי טלפון מרוסק. שמתי את הסים באחד שלי. חייגתי. יש ילדה קטנה, נכה, לבד בדירה. אין לה קרובים. היא אמרה לי את הכתובת. אני נוסע לשם לבדוק”.
“אני באה איתך”, אמרה, והתחילה להתארגן.
רבקה, שגידלה לבד בן שחלה הרבה, ידעה בדיוק מה זה לגדל ילד לא בריא לבד. כיום היא כבר בפנסיה, ואליעזר מצליח מאוד בפרנסה.
הם הזמינו מונית ונסעו להציל את הילדה.
***
הם צילצלו באינטרקום.
“מי זה?” נשמע קול ילדה עצוב.
“תֵּאֵלָה, זה אני, אליעזר”.
“תיכנסו!”
הם נכנסו לבניין. הדלת לדירה כבר פתוחה.
בפנים ילדה רזה בכסא גלגלים, מביטה בהם במבט מתוק-עצוב.
“אתם תמצאו לי את אמא?”
“איך קוראים לאמא שלך?” שאל מיד אליעזר.
“גילי”.
“ומה שם המשפחה?”
“כהן”.
“חכה רגע, אליעזר”, עצרה רבקה ושאלה את הילדה, “תֵּאֵלָה, את רעבה?”
“כן. הייתה במקרר קציצה, אבל כבר אכלתי אותה אתמול”.
“טוב, אליעזר, רוץ למכולת שאנחנו רגילים לקנות בה. קנה מה שאנחנו קונים תמיד”.
“בסדר!” והוא התרוצץ החוצה.
***
כשהוא חזר, רבקה כבר הספיקה להכין משהו במטבח, סידרה את הקניות וערכה לשולחן.
כשסיימו לאכול, אליעזר פתח אתר חדשות עירוני וחיפש דיווחים מהיום הקודם.
“כן… אתמול ברחוב סמדר, נהג רכב פגע בהולכת רגל. היא הועברה במצב קשה לבית החולים”.
שלף את הטלפון והתקשר. אחרי שלוש שיחות ענו:
“כן, הגיע אלינו אתמול נפגעת מרחוב סמדר. מצבה קשה, טרם התעוררה”.
“איך השם שלה?”
“לא היו עליה מסמכים או טלפון. אתה קרוב משפחה?”
“אני… לא בטוח…”
“תגיע אלינו לבית החולים”.
“אני מכיר את הכתובת. אני מגיע”.
ניתק והתקרב אל הילדה:
“יש לך תמונה של אמא שלך?”
“כן”, התקרבה עם כסא הגלגלים והוציאה אלבום מהמגירה. “הנה, אמא ואני מצטלמות”.
“אמא שלך יפה מאוד”.
אליעזר צילם במצלמה את התמונה, חייך אל הילדה:
“אני יוצא לחפש את אמא שלך”.
***
היא פקחה עיניים. תקרה לבנה. הזיכרון חוזר. מכונית חולפת במהירות…
ניסתה לזוז כאב חריף בכל הגוף. אחות נכנסה ושאלה בלחש:
“התעוררת?”
ופתאום עיניה של גילי נפערו באימה:
“כמה זמן אני כאן?”
“יומיים”.
“ביתי לבד בבית…”
“גילי, תירגעי!” האחות הניחה בעדינות יד על ליבה של החולה, “אתמול היה כאן בחור צעיר. השאיר פה טלפון בשבילך. אמר שמצא את המכשיר שלך מרוסק”.
“אני חייבת להתקשר…”
“עכשיו”, היא מצאה בלחיצה את ‘בת’, והצמידה מכשיר לאוזנה של גילי, ומשם נשמע:
“אמא!”
“תֵּאֵלָה, מתוקה שלי, מה שלוםך?”
“הכל טוב! רבקה וסבא אליעזר באים לבקר אותי”.
“מי זה אליעזר?”
“חולה, בבקשה אל תתרגשי”, אמר הרופא שנכנס, “אחרת אקח לך את הטלפון. תני לי לבדוק אותך”.
“בתי, אדבר איתך אח”כ”, קראה גילי וניתקה.
הרופא בדק. נתן הוראות לאחות והיא התקינה עירוי.
כשהרופא יצא, האחות לקחה את הטלפון ושמה בכיסה.
“אפשר עוד רגע לדבר עם בתי?” לחשה גילי.
“הרופא אסר עלייך להתרגש”, ענתה ונאנחה, אך בכל זאת שלחה שיחה.
“בתי…”
“גילי, אני רבקה”, נשמע קול אישה זר. “הקשיבי, הבן שלי מצא את הטלפון שלך. דרך הסים איתר אותך ואת בתך. אני גמלאית. כל עוד את בבית החולים, אשאר עם בתך. אל תדאגי! מעבירה את הטלפון לתֵּאֵלָה”.
“אמא, תרגישי טוב ותחזרי אלי מהר!” נשמע קולה של תֵּאֵלָה.
“בתי, תקשיבי לסבתא רבקה!” התחננה גילי.
“את החולה, לכי לישון!” נשמע קולה של האחות.
***
למחרת העבירו את גילי למחלקה רגילה, ובערב, בשעות ביקור, נכנס אליעזר:
שלום, גילי! אני אליעזר”, חייך. “באתי לבקר. לא מפריע שאדבר איתך ישירות?”
“לא”, ענתה בחיוך עייף.
הניח על השולחן שקית גדולה:
“אמא שלי ארזה בשבילך”.
“אני לא מבינה בכלל מי אתה”, התבלבלה גילי.
“מצאתי במקרה את הטלפון המרוסק שלך. הסים היה תקין. התקשרתי לבתך. אחכ חיפשתי אותך”.
“מה שלום תֵּאֵלָה שלי?”
“תכף”.
הרכיב את הטלפון החדש שהביא, לחץ משהו.
“הנה, תדברי”.
גילי ראתה על המסך את בתה:
“אמא! כואב לך?”
“לא, מתוקה, כבר יותר טוב. מה איתך?”
“רבקה באה לפה תמיד”.
גילי דיברה עוד ארוכות עם בתה. אליעזר חיכה בסבלנות. כשסיימה, השפילה ראש:
“אני חייבת לכם הכול”.
“די, גילי, אל תעשי עניין”, חייך. “ותתחילי לפנות אליי בשם הפרטי”.
“תודה, אליעזר”.
“עכשיו אראה לך איך מפעילים את המכשיר”.
***
עברו שבועיים.
הנהג שפגע בגילי הגיע לבית החולים עם עורך דין והביא לה פיצוי של 200,000 ש”ח.
למחרת שוחררה. אליעזר אסף אותה הביתה.
“אמא!”, קראה בתה המאושרת.
נדמה שהיא עוד רגע קמה מהכסא. גילי התקרבה לחבק אותה ובכתה משמחה.
ניגשה בתודה לרבקה:
“רבקה, תודה ענקית!”
“חלאס, גילי! תֵּאֵלָה בשבילי כבר כמו נכדה”.
“רבקה, הנהג הביא לי כסף. בבקשה קחי, אין לי דרך אחרת להודות לך”, הוציאה את שטרות הפיצוי.
“תשאירי אצלך, גילי”, אמרה רבקה בתקיפות. “אנחנו לא צריכים. תשתמשי בזה לטיפול בתֵּאֵלָה! אליעזר כבר סגר עם מרפאה”.
“אמא!” קראה תֵּאֵלָה, “אליעזר אמר שניסע לבית החולים ויתקנו לי את הרגליים!”
***
שבועיים היו גילי ותֵּאֵלָה במרפאה. השתילו לה מסמרים. בעוד שלושה חודשים צריכות לשוב להמשך. ושוב כך כל שנה, שלוש פעמים. הבטיחו שבתוך שלוש שנים, תֵּאֵלָה תלך על רגליה.
בינתיים היא עדיין בכסא הגלגלים, אך עתיד חדש כבר באופק.
אבל הגורל לא נח. רבקה חלתה באירוע לב קשה ואושפזה.
שלושה לילות ישנה גילי לצידה, שבה הביתה רק לבשל לכולם מעט ולנוח. בלילות נשאר אליעזר עם תֵּאֵלָה.
ביום הרביעי פקחה רבקה עיניים עצובות ומלמלה:
“ילדה, לא נשאר לי הרבה. תינשאי לאליעזר שלי. הוא בטוח, יחד תעמידו את תֵּאֵלָה על הרגליים”.
“רבקה, הוא הרי לא ירצה אותי”.
“ירצה!” חייכה. “בטוח שירצה”.
***
אישה מבוגרת אוחזת ביד ילדה הגבוהה ממנה, עם ילקוט וזר פרחים ביד.
למראית עין, הלך לה לבית הספר ביום הראשון אך זהו יום הראשון בכיתה ד’. שלוש שנים למדה תֵּאֵלָה בבית, מרחוק. סיימה שלוש כיתות בהצטיינות. עכשיו הולכת על רגליה שלה, לבית הספר.
“סבתא, קצת מפחיד לי”.
“מה פתאום, תֵּאֵלָה? כבר בת עשר! תראי, אבא ואמא באים מאחור”.
“ילדה, למה את כל כך רצינית?” שאלה גילי.
“פוחדת לבית הספר”, הנהנה רבקה.
“תני לי יד”, הושיט אליעזר. “בואי!”
“איתך, אבא, כל הפחד נעלם”, חייכה תֵּאֵלָה.
וכך צעדנו יחד, אני, בתי ועקרת הבית שלי למחר חדש של תקווה, ומתוך כל מה שעברנו למדתי: במשפחה אמיתית, לא שואלים מי שייך באמת, אלא מי הלב שלו קרוב. דלת הלב, תמיד פתוחה למי שבאמת זקוק לה.