נשארתי לבד
הערב ירד, והאור מחוץ לחלון התעמעם, אבל אמא שלי לא חזרה הביתה. אני, יערה, גלגלתי את כיסא הגלגלים שלי לכיוון השולחן, לקחתי את הנייד וחייגתי לאמא. שוב שמעתי את הקול המוקלט: “המכשיר אינו זמין או נמצא מחוץ לאזור הכיסוי”. ניסיתי להיזכר, אולי נגמרו לי הדקות, אז כיביתי את הטלפון בתקווה לחסוך בסוללה.
אמא הלכה למכולת אבל לא חזרה הביתה כבר הרבה זמן. זה אף פעם לא קרה לפני כן היא לא משאירה אותי לבד להרבה זמן, מאז שאני זוכרת את עצמי. הרי אני ילדה נכה, על כיסא גלגלים, ואין לי אף אחד אחר חוץ ממנה.
אני כבר בת שבע, ואף על פי שאמא אומרת לי תמיד איפה היא, ומתי היא תחזור, אף פעם לא חששתי להישאר לבד. הפעם זה היה שונה. ניסיתי לחשוב: “היום הלכנו למכולת הרחוקה, כי שם יותר זול. ברוב הפעמים אני הולכת איתה, זה לא כזה רחוק שעה הליכה הלוך וחזור”. אבל עכשיו עברו כבר ארבע שעות, ואני רעבה.
גלגלתי את עצמי למטבח, הרתחתי מים והוצאתי קציצה מהמקרר. אכלתי, שתיתי תה, ועדיין אמא לא חזרה. הפחד שוב קפץ לי בלב. הרמתי שוב את הנייד, אך שמעתי את אותו הקול הקר והמוקלט.
עברתי למיטה שלי, כשאני מצמידה את הטלפון לכרית, ולא כיביתי את האור בפעם הראשונה פשוט פחדתי מהחושך בלעדיה. שכבתי ככה זמן רב עד שנרדמתי.
***
התעוררתי כשהשמש הציצה לתוך החדר. המיטה של אמא הייתה מסודרת.
“אמא!” קראתי לעבר המבואה.
שום תשובה. ניסיתי להתקשר, וקיבלתי שוב את אותו קול ממתכתי.
הרגשתי איך הדמעות זולגות לי על הלחיים.
***
אורן חזר מבית הקפה, שם מוכרים בכל בוקר בורקסים טריים. בכל בוקר הוא היה שם, כי אמו הייתה מכינה את ארוחת הבוקר והוא היה מביא את הבורקסים. אורן בן שלושים, רווק, ואף אחת לא שמה אליו לב רזה, חיוור, ומלא במחלות ששום רופא לא הצליח לרפא כל החיים. הילדות שלו עברה עם אמא בלבד, ולמרות שהוא כבר מבוגר, אף רופאה לא נתנה לו תקווה לילדים. כבר התרגל למחשבה שלא יתחתן.
בדרך, בין העשבים, ראה טלפון הרוס על הקרקע. אורן, חובב מחשבים וטלפונים, לא התאפק. הוא הרים את הטלפון הדרוך, שספק אם דרסה אותו מכונית.
“אולי משהו קרה,” חשב לעצמו ודחף את המכשיר לכיס. “אבדוק אחר כך בבית.”
***
לאחר שאכל, שלף את הסים של הטלפון שמצא, והכניס לאחד ממכשיריו. רוב המספרים היו שייכים לבתי חולים, קופות חולים ושירותים חברתיים, אבל במקום הראשון הופיע “בתי”.
היסס רגע, ואז חייג:
“אמא!” נשמע קול ילדה שמח.
“אני לא אמא,” ענה אורן, מופתע.
“איפה אמא שלי?”
“אני לא יודע. מצאתי את הטלפון שלך, שמתי את הסים במכשיר אחר וחייגתי.”
“אמא נעלמה,” נשמעה בכי. “היא הלכה אתמול ולא חזרה מהמכולת.”
“איפה אבא? סבתא?”
“אין לי. רק את אמא יש לי.”
“איך קוראים לך?”
“יערה.”
“אני דודם אורן. יערה, את יכולה לצאת מהדירה ולבקש עזרה מהשכנים?”
“אני לא יכולה ללכת בכלל. וגם הדירה ליד ריקה.”
“מה זאת אומרת, את לא יכולה ללכת?”
“נולדתי ככה. אמא חוסכת כסף לניתוח.”
“איך את מתניידת?”
“עם כיסא גלגלים.”
“את יודעת את הכתובת שלך?”
“רחוב הרצל 12, דירה 6.”
“אני מיד מגיע אליך נמצא את אמא שלך.”
הוא ניתק.
אמו, חנה, נכנסה לחדר: “אורן, מה קרה?”
“מצאתי טלפון הרוס, שמתי את הסים אצלי, התקשרתי ומצאתי ילדה נכה לבד בבית. אין לה אף אחד, רשמתי את הכתובת. אני נוסע לשם.”
“אני באה איתך,” אמרה חנה, ומיד החלה לאסוף חפצים.
חנה גידלה את אורן לבד, ידעה היטב איך זה להיות אם יחידנית לילד חולה. עכשיו היא בפנסיה, אבל בנה מרוויח יפה. הזמַנו מונית ונסענו להציל את הילדה.
***
צלצלנו באינטרקום.
“מי זה?” נשמע קולה העצוב.
“יערה, זה אני, אורן.”
“תיכנסו.”
עלינו וקיבלנו את פניה. ילדה רזה בכיסא גלגלים, מסתכלת עלינו בעיניים עמוקות.
“אתם תמצאו את אמא שלי?”
“איך קוראים לאמא שלך?” שאל אורן מיד.
“שירה. שירה כהן.”
“חכי, אורן,” עצרה אותו חנה. “יערה, את רוצה משהו לאכול?”
“כן, הייתה קציצה במקרר, אבל אכלתי אתמול.”
“אורן, רוץ למכולת שלנו, תקנה את מה שאנו קונים תמיד.”
“על המקום,” ויצא בריצה החוצה.
***
כשחזר, אמא שלו כבר בישלה משהו במטבח. חנה פרקה מיד את השקיות והעריכה שולחן.
כשאכלו, אורן פתח את האתר של העיר ובדק מה קרה אתמול.
“ככה… ברחוב הגפן נפגעה אישה בתאונת רכב, פונתה במצב קשה לבית החולים.”
הרים טלפון והתחיל לחייג. אחרי שלוש שיחות ענו לו:
“כן, אתמול פינו אלינו פצועה מרחוב הגפן. מצבה קשה, היא עדיין מחוסרת הכרה.”
“מה שם המשפחה שלה?”
“אין עליה מסמכים ולא טלפון. אתה קרוב משפחה?”
“כרגע… לא בדיוק…”
“תבוא לבית חולים איכילוב, מחלקה פנימית.”
“אגיע מיד.”
ניתק, ניגש אל יערה: “יש לך תמונה של אמא?”
“ברור,” והיא שלפה אלבום. “זו אמא, מפסח האחרון.”
“יש לך אמא יפהפיה!” אורן צילם את התמונה בטלפון והבטיח: “אני הולך לחפש אותה.”
***
בהירה. התקרה הלבנה למעלה. הזיכרון חזר מכונית עפה לכיוונה… שירה ניסתה לזוז. הכאב פילח את גופה. פתאום נכנסה אחות.
“את ערה?”
מיד המחשבה: “הבת שלי לבד בדירה…”
“שירה, תירגעי,” האחות נגעה בידה בעדינות. “אתמול הגיע לכאן גבר צעיר, הביא טלפון ואמר שזה שלך, שמכונית דרסה אותו.”
“אני חייבת להתקשר לבית…”
“עכשיו,” ולחצה על השם “בתי” והגישה את המכשיר לאוזנה.
“אמא!”
“יערה שלי, הכול בסדר?”
“הכול טוב! דודה חנה ודוד אורן דואגים לי.”
“מי זה דוד אורן?”
“אל תדאגי, חמודה,” נשמע הקול של הרופא, “אחרת ניקח ממך את הטלפון. תני לי לבדוק אותך.”
“יערה, אחזור אחר כך,” אמרה שירה, והרופא בדק אותה. אחר כך האחות לקחה את הטלפון, אך שירה ביקשה עוד דקה לדבר; אחרי ויכוח קצר, חייגה שוב.
“יערה…”
“שירה, זו חנה,” נשמע קול נשי לא מוכר. “הבן שלי מצא את הטלפון, איתר אותך ואת בתך. אני פנסיונרית בינתיים אני אטפל ביערה. הכול בסדר. הנה היא.”
“אמא, תבריאי מהר! ותשמעי בקול של דודה חנה!”
“שירה, את חייבת להתאושש הכול עלינו.”
“שירה, לכבות את הטלפון,” נשמע קולה של האחות.
***
למחרת העבירו את שירה למחלקה פתוחה, ובלילה נכנס אורן. רזה, קצת עקום, אבל חייכן.
“שלום שירה, אני אורן. הבאתי לך דברים הכל מאמא שלי.”
“אני לא יודעת איך להודות לך…”
“מצאתי את הטלפון שלך במקרה,” סיפר בקצרה. “חיברתי את הסים, התקשרתי, מצאתי את יערה ודרכך אותך.”
“ומה איתה?”
“תחזיקי,” ונתן לה את הטלפון, עם אפליקציית שיחת וידאו פתוחה.
“אמא!” צעקה יערה מאושרת, “את בסדר?”
“כן, ילדה שלי, כבר פחות כואב.”
“דודה חנה באה אליי כל יום.”
שירה שוחחה זמן ארוך עם בתה, ואחר כך הביטה באורן: “אני בחוב גדול אליך.”
“עזבי, שירה ותעברי גם את לדיבור אישי.”
“תודה, אורן…”
הראה לה איך להפעיל את הטלפון.
***
חלפו שבועיים. הנהג שפגע בשירה הגיע לבית החולים עם עורך דינו, והגיש לה 60,000 שקלים כפיצוי.
ביום שאחרי שירה השתחררה. אורן אסף אותה הביתה.
“אמא!” קראה יערה בקול רועם.
התרגשתי לראותן מתאחדות. שירה ניגשה אל חנה: “תודה ענקית! קחי את הכסף שקיבלתי שתהיה לך ברכה!”
“לא צריך, שירה, אני ואורן לא מחפשים כסף. את זקוקה לכל שקל כדי לרפא את יערה. אורן כבר ארגן הכל עם קליניקה שתנתח אותה.”
“אמא,” קראה יערה, “דוד אורן אמר שנלך יחד לבית החולים ושיתקנו לי את הרגליים!”
***
עברו שבועיים בבית החולים. השתילו לה ברגים. שלושה חודשים ואחר כך שוב חזרה לניתוח, ועוד פעמיים עתידיות בשנים הבאות. הבטיחו לה שאחרי כל זה היא תלך.
אבל בינתיים עדיין על כיסא גלגלים, עם לא מעט כאבים. ואז כאילו לא די בכך, חנה חלתה פתאום בלב. אשפזו אותה במצב קשה.
שירה נשארה איתה לילות בבית החולים, הלכה רק כדי להכין צהריים קצת לכולם. בלילות, אורן נשאר עם יערה.
ביום הרביעי חנה פקחה עיניים, הביטה בשירה, ואמרה: “ילדה, לא נשאר לי הרבה זמן. תתחתני עם אורן שלי. הוא בן אדם טוב, ביחד תעמידי את יערה על הרגליים.”
“חנה, את בטוחה שהוא ירצה בי?”
“חבל”ז,” קרצה חנה. “הוא יחבק אותך ואת יערה.”
***
שנה לאחר אותו יום
חנה אוחזת ביד יערה, שהיא כבר בת עשר, עם ילקוט ופרחים ביד. למרות גובהה, זהו היום הראשון שלה בבית הספר עד כיתה ד’ למדה מהבית, וסיימה שלוש שנות לימוד בציונים גבוהים. הפעם, הולכת על רגליים, לבית הספר!
“סבתא, קצת מפחיד לי,” הודתה יערה בלחש.
“יערה, את כבר ילדה גדולה! הנה אמא ואבא מצטרפים אלינו.”
“למה את כזו עצובה?” שאלה שירה.
“פוחדת להיכנס לכיתה,” מלמלה חנה.
“תני יד!” אורן כרך את ידו סביבה. “יאללה, בואי!”
“הכי בטוח איתך, אבא,” חייכה יערה.
וכך, כולנו יחד אבא, אמא, סבתא ויערה, הולכים יחד לבית הספר. הבנתי פתאום כמה משפחה אמיצה שנלחמת יחד יכולה הכל, גם כשהחלומות נראים בלתי אפשריים.
