איך אפשר לרדת כל כך נמוך? ילדה שלי, את לא מתביישת? יש לך ידיים ורגליים, למה את לא עובדת? היו מטיפים לקבצנית הצעירה עם התינוק.
דליה בן־דוד התהלכה לאיטה בין מדפי הסופר הענק בשדרות רוטשילד בתל אביב, בוחנת אריזות צבעוניות ומדמיינת, לרגעים, כאילו היא מלקטת אוצרות. כל ערב הגיעה לכאן, כתחליף להרגלים ישנים לא הייתה לה משפחה להאכיל, ולכן מדפי השפע והאור המסנוור מילאו במשהו את הבדידות שנעצה בה שיניים בביתה הריק.
בקיץ עוד יכלה לחלוק רגעים עם השכנות בספסל בגן הציבורי, אך החורף לא הותיר ברירה: הסופר הפך למפלטה החמים.
כאן התרוצצו אנשים מכל הסוגים, ריח קפה טחון היה ממלא את האוויר, ומוזיקה שקטה התנגנה ברקע. וכל האריזות המבריקות על המדפים, צבעוניות כמו צעצועים של ילדים, גרמו לה לחייך לעצמה.
דליה סובבה בידיה גביע יוגורט תות, צמצמה עיניים לנסות להבין את המרכיבים, והחזירה אותו למדף מוצר כזה יקר מדיי בשבילה, אבל מותר לחלום.
היא שקעה בזיכרונות. היא נזכרה בתורים הארוכים בסופר פעם, במוכרות שהילחמו על אחרון מוצרי החלב ובשקיות הנייר האפורות העבות שעטפו בהם קניות.
על פניה עלתה חיוך כשהעלתה בזיכרונה את גידול בתה. בשביל לשמח אותה, הייתה מוכנה לעמוד שעות בתור. המחשבות על בתה גרמו לליבה להחסיר פעימה. היא נעצרה ליד מקרר עם דגים קפואים ונשענה עליו, מנסה להתאושש.
פניה הצהובות, תלתלי הג’ינג’י, העיניים האפורות והקמטוטים הצוהלים על לחייה של מעיין שלה עלו מול עיניה.
איזו יפהפייה היא הייתה, חשבה בליבה.
רק במבטים השיפוטיים של הקופאית צעדה לעבר המאפים.
מעיין הייתה שמחת חייה היחידה. ילדה חכמה שעם הגיעה להבנה שלא תמצא אושר בעבודה רגילה, פנתה לפונדקאות. כפי שדליה הזהירה, זה לא הסתיים בטוב.
בגיל עשרים, מי באמת מקשיבה לאמא? לו רק היה אבא חי, אולי הכול היה אחרת. ואיך העזו אותם אנשים למשוך ילדה תמימה להרפתקה כזו?
מעיין לא התרגשה ליטפה את בטנה התופחת וחייכה. אני חושבת יותר על הכסף מאשר על תינוק, אמרה.
אחר-כך היו לידות קשות ומעיין לא שרדה אותן. אחרי שלושה ימים, בתה הלכה לעולם. התינוקת נמסרה מיידית ללקוח. כמובן, דליה לא קיבלה שקל אחד הרי לא הייתה צד בעניין, רק אמא של פונדקאית שנפטרה.
דליה קברה את מעיין ונשארה לבדה. אף קרוב, כאילו נבלעה לתוך ריק, לא ביקשה לצאת. ככה היה קל יותר.
היא ניגשה לקנות חלה להראות לעצמה ולזרים שאינה רק מטיילת בסופר. הוציאה משארית השקלים בארנק ושלפה בדיוק את הסכום הנדרש, את העודף החזירה לאחיזה הדוקה בכף ידה.
את הקבצנית הצעירה ראתה לראשונה שבוע לאחר פתיחת הסופר החדש. באותו ערב שוטטה במסדרונות, ואז משהו בקבצנית הזו תפס את עינה אולי הייתה זו הנעורים, או הדרך שבה אחזה בתינוק.
איך אפשר לרדת כל כך נמוך, חשבה, ניגשת אל הדמות המוכרת, שמה מטבעות קטנים בקופסה שלידה, ופנתה אליה, ילדה שלי, את לא מתביישת? למה את לא עובדת? כל כך צעירה, עוד תוכלי לעמוד על רגלייך.
זקנה קימטה את פניה, רואה את העוברים והשבים שמסתכלים עליה, ממהרים להתרחק.
“תודה על השקל, גברת, תלכי לדרכך אני צריכה לאסוף עוד, אחרת אסון יהיה לי,” ענתה הקבצנית בקול עייף.
דליה הנידה בראשה ועזבה, לא רוצה להכביד במוסר. משהו משך אותה לעזור כולם רגילים כבר לעוני, איש לא אכפת לו.
כל הדרך הביתה הקבצנית לא יצאה לזקנה מהראש. עיניה, קולה משהו בהן הזכיר לה ילדה אחרת, אולי את מעיין עצמה. היא ניסתה לזכור, לחבר קצוות.
בבית הורידה נעלי בית, הדליקה אורות, הניחה את החלה על השיש. חמש-עשרה דקות אחר כך כבר ישבה עם תה מתוק חם ופרוסת לחם עם פס דק של פסטרמה, ומחשבותיה שוב נדדו לאותה קבצנית ודאי היא רעבה, עומדת ככה בקור. מהי חיים כאלה? שאלה את עצמה.
הציצה מהחלון. נבהלה. שני גברים חשודים דחפו באגרסיביות את הבחורה לרכב.
היא רצה לטלפון להתקשר למשטרה אך נעצרה, חוששת אולי להזיק יותר מאשר להועיל.
הביטה שוב, הכיכר לפני הסופר התפנתה. החליטה לחכות לבוקר.
בלילה חלמה את מעיין שלה עומדת ליד דלת הסופר, מחזיקה תינוקת כחולה מקור. דליה חיבקה אותה חזק. לי לא קר, אמא, לחשה לה הבת.
דליה פתחה את השמיכה מעל פניה של הילדה הקפואה והנה, זו לא תינוקת כי אם בובה גדולה עם תליון מוכר על צווארה.
הזקנה התעוררה בבהלה, הביטה בשעון כבר תשע בבוקר. ניגשה לחלון.
הבחורה עם התינוק עמדה במקום הרגיל. ליד דלת הסופר הכול כשורה.
ברוך השם, נאנחה.
באותו ערב, ערב הלילה שלפני ראש השנה הקור בשיאו. הבת הצעירה עמדה שם כבר זמן רב, בוודאי התינוק עשוי להתקרר.
דליה הכינה כריכים עם פסטרמה, הכניסה תרמוס תה מתוק, שמה מעיל ויצאה.
כשראתה אותה מתקרבת, הנערה סידרה בעצמה צעיף על החבורה שברקתה.
אל תדאגי, מתוקה, אמרה דליה, מושיטה אוכל. אני לא רוצה שתהיי רעבה.
הבת חייכה בעיניים, התיישבה על ספסל מרוחק, אכלה בתאווה, בלעה כמעט בלי ללעוס, משתנקת מעט בין ביס לביס, תוך שמבטה לא עוזב את התינוק. אחר כך חזרה לזקנה.
“תודה לך, נשרוד עד שבע. אחר כך באים לקחת אותנו,” אמרה.
דליה כל הזמן הציצה בחוץ, רואה שהטמפרטורות ממשיכות לרדת.
בשעה חמש הביאה מרק אדום בקופסת זכוכית, והניחה ליד הצעירה במעבר, תחבה מטבעות בכיס.
הפעם לא נשארה הרבה זמן. עדיין צריכה להספיק לקנות מצרכים לסלט ירקות מסורתי של ראש השנה סלט ביצים, מלפפון חמוץ, דג חריימה קטן בתנור. לא התכוונה לרעב, אך חגיגה גדולה אין לה. כשיצאה מהסופר, לא ראתה את הקבצנית במקום. אוכלת איפשהו, חשבה, והתעודדה מעט.
בבית, החלה לפרוס ירקות, להכניס את הדג לתנור. אולי תבוא אחת השכנות הזקנות?
סביב עשר, הציצה שוב בחלון. רצתה להיות בטוחה שהצעירה כבר חזרה הביתה למקום חמים. בוהקה של פנסי החג שטף את הרחוב, ועל הספסל תחת התאורה ישבה אותה דמות מוכרת, כתפיה רועדות. הבחורה בכתה.
דליה החלה לרוץ בבית. עוד שעתיים תחילת החג ובחוץ, מישהו קופא. חטפה צעיף, ירדה במהירות, ונעצרה ליד הצעירה, לבה מתפעם.
אין לי לאן ללכת, לחשה האחרונה בכאב.
תקווה ניצתה בעיניה.
תשמרי עליו, בבקשה, החזיקה דליה את התינוק וראתה את הנערה מתרחקת לעבר הכביש הראשי.
משהו בלב דליה קפא. היה לה ברור מה בכוונת הנערה. תפסה בכוח בידה, משכה אותה לכיוון בניין דירות קטן באבן גבירול.
בתוך החדר החמים, דליה הושיבה את הילד ליד מפזר החום, הביטה הרחק בין קפלי הבגדים, וראתה תליון עם דמות דובון.
הנערה עקבה אחרי המבט, זה הדבר האחרון שנשאר לי מאמא, הסבירה בשקט.
ליבה של דליה אחז רעד. היא מכירה, לא יכולה לטעות את התליון הזה היא עצמה נתנה למעיין פעם, כמתנת מצווה. לקחה את התכשיט הישן, הברישה אותו, עשתה שרשרת מזה, ואפילו חגגה אז לבת יום הולדת קטן של מתבגרות בבית קפה עם כמה חברות.
הצעירה פנתה, אפשר להתקלח? קיבלה הנהון, נעלמה לחדר האמבטיה.
הרי הנערה הזו נכדתי, פשוט בלתי אפשרי, הרהרה דליה, מרגישה זיעה קרה במצחה.
האכילה את הילד, העבירה אותו לספה, הזמינה את הצעירה לשבת.
עדן, פנתה כבדרך אגב.
איך ידעת?
דליה רק חייכה, אולי שמעתי פעם. תאכלי.
התמונה התבהרה לחלוטין זו נכדתה. השם הזה בדיוק בחרו המזמינים שסיכמו עם מעיין לפני שנעלמה לעד.
הצעירה הודתה, הביטה סביב בעניין, והתיישבה לאכול.
דליה עקבה אחרי עיניה, מחפשת תווי הפנים המוכרים.
נו, ספרי לי עדנלה, מה קרה לך? שאלה.
הבת דיברה מהר, כמו מי שמבקש להסיר משקל מלבו.
עד גיל חמש גרה עם אבא ואימא. היה לה אפילו פוני קטן, היא חייכה בזיכרונה.
אחר כך ההורים החלו לריב, התגרשו, והיא נותרה אצל האם שיום אחד מסרה אותה למוסד. עדן לא הבינה למה. חיה במוסד שתים עשרה שנה, עד שחויבה לצאת לעולם לבדה.
קיבלה דירה בחולון כזכאית. בפועל, שיכנו אותה במבנה רעוע שעמד לפני הריסה. שם פגשה את מוישי, אינסטלטור שאהב אותה לרגע.
כשהודיעה שהיא בהריון הוא נעלם. נשארה בעיר ההרוסה, עד שהבינו שמישהו אחר השתלט לה על הדירה.
לא הייתה לה כל דרך להיאבק, לא עם תינוק. נזרקה לרחוב, התחילה לקבץ נדבות ליד תחנות רכבת, עד ששמע עליה מישהו בשם אורי האפור שהיה אחראי לקבוצת קבצנים.
נערה יפה עם תינוק תביא הרבה כסף, הוא החליט. בתמורה, סיפק לה ולתינוק מקום במקלט עם קבוצה קשוחה של קבצנים.
היו שם נכים, חולים וגם שחקנים מתחזים לסובלים, מציירים חבורות ותחבושות, עושים הצגות בשביל לגדיל את הכנסות. עדן התקשתה בכך לכן הלחיצו אותה, דרשו עוד ועוד כסף, טענו שהתינוק רק מפריע.
היום, פשוט לא באו לאסוף אותה, השאירו אותה בקור.
תודה רבה, לא יודעת איך היינו שורדים את הלילה. היא פיהקה בעייפות. נלך מחר בבוקר. רוצה רק לישון קצת.
דליה משכיבה אותה ואת הילד, שבה למטבח, מוזגת לעצמה כוסית ליקר, מקשיבה בחיוך לנאום ראש הממשלה.
היא יודעת: לא תעזוב את נכדתה והילד לעולם. תסייע להם לעמוד על הרגליים, תספר לה הכול כשיגיע הזמן. עכשיו תיתן לה לישון, להתרגל, להתחיל מחדש.
עומדת מול החלון, צופה באור הפנסים ובפתיתי הגשם הראשונים, לוחשת לעצמה: תודה לך, אלוהים, על האושר הלא צפוי הזה. שלום לך, בדידות. שוב יש לי משפחה.מהמטבח בקע ריח מתקתק של חלה טרייה. דליה סידרה שתי צלחות על השולחן, הוסיפה חבילה קטנה של שוקולד, והציצה לחדר. עדן ישנה בכבדות, זרועה מחבקת את בנה. על פני שניהם נסוך שקט שלא ראתה אצל זרים מעולם.
בחוץ, טיפות הגשם הלמו על החלון, ניתזות בקצב שמילא את הלילה בתקווה זהירה.
דליה הניחה יד על ליבה. שוב לא תעמוד לבדה בסופר, לא תלך ברחוב בלי מטרה. בחג הזה תהיה קריאה אל השקט, שיחה עם ילדה שלא הספיקה להכיר ונכד ששב אליה כמעט בנס.
היא החליקה על שערה, נשפה נשימה ארוכה. מחר, חשבה, תחפש לעדן עבודה, אולי בחנות הקרובה, ותפנה לעירייה לסידור דחוף. היא תמסור מתכון לסלט ביצים, תספר סיפורים על מעיין, ותברך את הנכד הקטן בברכת שלום כאילו תמיד היה שלה.
שעון העיר בדיוק צלצל חצות. דליה הביטה שוב בנכדתה ובילד הרדומים. עם כל הצלילים בחוץ, כל הקריאות וההדים, הרגישה לבסוף שהעולם שוב שייך לה, ושמחר מחכה עתיד חדש וטוב.
הרוח סגרה לה את החלון חרש. הבית היה מלא חיים.
