Вאותו ערב נטע כבר גררה את עצמה על אדי כוחות אחרונים. שתי משמרות רצופות בבית הקפה של האוניברסיטה, שלושה מבחני גמר במנהל עסקים בלו”ז, ושעות שינה שהיא יכלה לספור על יד אחת ביומיים.
אז כשבשעה אחת־עשרה בלילה ראתה טסלה שחורה חונה מול הספרייה של אוניברסיטת תל אביב, היא הייתה בטוחה שזה הגט שמחכה לה. לבדוק לוחית רישוי? למי יש כוח. נטע פשוט פתחה את הדלת האחורית, נפלה פנימה והתמסרה לכיסא המרופד.
תוך שנייה היא קלטה שזה לא בדיוק הטרנטה של החבר’ה מהתחנה: ריפודים מעור, שקט מדאיג, והניחוח בושם יוקרתי, לא אווירון תפוזים. אבל העייפות גברה על כל חשד, והיא עצמה עיניים לרגע מה שהפך לעשרים דקות של נחירות קלות.
“תגידי, זה תחביב קבוע שלך להיכנס למכוניות של אנשים זרים, או שאני צריך להרגיש בר מזל במיוחד הלילה?” בקע פתאום קול גברי רגוע, עם קריצה.
נטע התיישבה כמו חיילת. לידה ישב גבר בחליפה מושלמת. עיניים כהות, מבט חודר, חיוך קטן בזווית הפה.
“ד”א, ישנת יפה מאוד. עשרים דקות, אפילו הספקת לחרחר קצת,” הוסיף הקול, מחויך.
לחייה של נטע בערו כאילו יצאה עכשיו מסאונה. היא סקרה את האוטו מסך מגע ענק, ריפודי עץ, מיני־בר נסתר. פאדיחה.
“אתה לא… הנהג?”
“לא בדיוק. אני הבעלים. תומר ברק. נעים להכיר.”
השם שלו אמר לה בערך כמו שיעור פילוסופיה ב-8 בבוקר כלום. אבל נטע הרגישה שהוא אדם שרגיל לתת פקודות, לא לקחת הזמנות. היא מיהרה להתנצל, שלפה ידית.
“כבר לילה. תני לי לפחות להחזיר אותך הביתה,” הציע ברוגע.
נטע רצתה להגיד תודה, אבל בין פתח תקווה בשעה כזו לבין טסלה עם נהג חתיך הבחירה די ברורה. הם נסעו, ובדרך הוא שמע על חייה: לימודים, עבודות מכל הבא ליד, עייפות תמידית.
“ככה אי־אפשר להמשיך,” פסק תומר. “עוד מעט תתחילי לדבר עם סכו”ם.”
ליד הדירה הצנועה שלה ברמת גן, הוא פתאום פלט: “אני מחפש עוזרת אישית. מישהי שתעשה סדר בבלגן פגישות, יומן, כאלה. גמישות, שכר יפה יותר טוב מלמזוג אספרסו עד שש בבוקר.”
“אני לא מחפשת טובות,” ענתה נטע, נוקשה.
“לא טובות עבודה אמיתית,” הוא הבהיר, והושיט לה כרטיס ביקור.
בערב, כשהשתרבבה הביתה, חברה שלה כמעט מעדה מרוב התרגשות: “את עבדת על תומר ברק?! אילו היית יודעת האיש בערך הביל גייטס של ישראל!”
שלושה ימים נטע התלבטה, אבל הארנונה והמציאות ניצחו את העיקרון. היא התקשרה.
“אז מתי את מתחילה?” שאל תומר בלי מילה מיותרת.
“מחר,” ענתה בלי לחשוב פעמיים.
הבית של תומר הרגיש כמו סט מחדש של “האח הגדול”: זכוכית, אור, גינות, שקט. השכר פי כמה מכל מה שחלמה במקביל לוופלים עם ריבת משמש. אבל תומר דאג להבהיר: היא שם בזכות היכולות, לא בגלל איזה מפגש לילה הזוי.
“יש לי מספיק אנשים שעושים רושם. אני צריך חכמות עם סדר בראש,” אמר לה יום אחד.
משם, הכל השתנה. נטע עפה על העבודה: פגישות מסודרות, לוחות זמנים, אפילו למנכ”ל יש פחות סמסים מההורים שלה. תוך חודשיים היא כבר אחראית על כל מיני עניינים מהותיים. היחסים ביניהם נהיו עמוקים כבוד הדדי, בלי דרמות מיותרות.
באירוע עסקי, כשתומר קלט שהיא מתביישת מכל ה”מי זאת הצעירונת”, הוא הניח בעדינות יד על גבה כלום לא קרה, אבל פתאום הכל השתנה. היא הרגישה זה הפך לאישי.
אחרי חודשיים, כבר חיכה לה מייל: קיבלה מלגת חלקית לתכנית חילופים שנתית באוניברסיטת בר-אילן.
“מתי את טסה?” שאל תומר.
“שלושה חודשים מהיום.”
הוא הרהר.
“קל לי לבקש שתישארי. אבל אם אעשה זאת, אפסיק לכבד את מי שאת אחת שמכוונת הכי גבוה שאפשר.”
בערב, בנשף פרידה לא מושקע במיוחד, הוא לחש בפעם הראשונה:
“אני אוהב אותך.”
“אני אוהבת אותך גם,” ענתה.
“אז תטוסי. תצליחי בגדול. רוצה לראות אותך חזקה, לא תלויה באף אחד אפילו לא בי.”
השנה עברה בצ’יק. בשדה התעופה חיכה לה רק תומר, בלי פמליה, בלי קשקושים.
“בדקת שלא בלבלת את הרכב הפעם?” קרץ.
“בדקתי פעמיים.”
הוא הרים את המזוודה.
“קניתי דירה בירמיהו.”
נטע הפסיקה לנשום.
“לנו.”
הוא כרע ברך, ברחבת נתב”ג, בלי פלאשים.
“נטע לוינסון, את מסכימה לבנות איתי עתיד?”
“כן,” צחקה.
חודש אחר כך סיימה אוניברסיטה. פתחה משרד לייעוץ עצמאי. הוא עדיין הבוס של חצי מהרצליה פיתוח, אבל עכשיו הם שותפים גם לקריירה וגם לחיים.
לפעמים, כשנטע מתיישבת לידו ברכב בסוף יום משוגע, היא מחייכת.
“תבדקי לוחית?” הוא שואל.
“איתך ליד הרגליים שלי, מותר לי להירדם שוב,” היא עונה.
הפעם זה כבר לא טעות. זה בדיוק המקום שלה.
