בשש בבוקר, הגבר שלי פשוט השליך אותי מהמיטה, כאילו היד שלו שייכת לרוח אחרת. בתחילה חשבתי שזה רק חלום מבולבל או תקלה משונה, אבל כבר ביום שאחרי זה קרה שוב, בדיוק באותו זמן, כאילו מתוזמן לפי מנגינה סודית שרק הוא שומע. הכול התחיל אחרי שהגענו לביקור אצל אמא שלו במושב.
היינו נשואים חצי שנה בלבד, אבל מהרגע ההוא החלטתי בלב שלם: אני מגישה מסמכים לגט. הסיבה שבגללה בעלי נהג כך פשוט השאירה אותי עם פה פעור, כמו שדה דשא שאיבד את צבעו בלילה. הנה מה שקרה.
גדלתי בתל אביב, לעולם לא הייתה לי סיבה לקום מוקדם. עכשיו אני עובדת בחברה בינלאומית, אז השעות שלי משונות כמו פסיפס תל אביבי: כשאצלנו יום, אצלם לילה, ואני מוצאת את עצמי שולחת מיילים בשלוש לפנות בוקר מתחת לאור הצהוב של נורת המטבח.
בעלי, עומר, בא ממושב בדרום, המקום שבו תרנגולים הם השעון המעורר הרשמי. גם אחרי שעבר איתי לעיר, נשאר לו בראש הדיוק של העמק: קם בשש בבוקר ודורש חביתה וקפה.
ארוחת בוקר תמיד בשבע, הוא אמר לי בפגישה הראשונה שלנו, עם חיוך של מי שגילה סוד.
צחקתי אז, חשבתי שזה קוריוז חביב. הרי אחרי לילה עמוס עבודה יש לי זכות קטנה לנמנם בצהרי היום.
בחצי השנה הראשונה של חיינו המשותפים, הכול זרם כמו נהר בסתיו. ניסיתי להחזיק איתו בקצב, כאשר הצלחתי, והרגשתי שאנו מוצאים שפה משותפת. הכול נראה מושלם.
הכול השתנה אחרי שנסענו לביקור אצל אמו, עליזה, במושב קטן ליד באר שבע. היא גרה בבית ישן־חדש, שסדקים בקירותיו מספרים סיפורים מימי המדינה. דמיינתי את עצמי עטופה בריח לחם טרי, פטפוטים סביב תה עם נענע מהגינה, שלווה נצחית. אבל המציאות הייתה אחרת לגמרי; לא היו פרוסות עוגה, רק הערות עוקצניות כמו גפנים מעוקלות.
הבלגן האמיתי התחיל בבוקר הראשון שם.
צריך להעיר אותה כמו אצלנו, אמרה אלי אמו בשולחן ארוחת הבוקר, כאשר עדיין נחלמתי על כרית. רק אחרי שחזרנו גיליתי שעומר לקח אותה ברצינות: הוא יראה לי מה זה פירוש קמים מוקדם במושב.
פעם ראשונה שהוא קרע אותי מהמיטה, הלב שלי היה בצעדים מהירים.
מה אתה עושה?! צרחתי, חצי כועסת חצי מבוהלת.
את לא שומעת שעון. אמא אומרת שזה הכי בריא פשוט להעיר ככה, אמר, כאילו זה המשפט הכי הגיוני בעולם.
אבל אני עובדת בלילות! אני חייבת לישון, ניסיתי להסביר, המילים נופלות כמו טל על רצפת המקלחת.
אצלנו זה המסורת, פסק עומר, כאילו פסק הלכה ולא עוד ויכוח.
למחרת זה שוב קרה. הרגשתי כאילו אני דמות מתוך הצגה, והוא ואמו משקיפים מרחוק וצוחקים.
לא הצלחתי להבין איך גבר שאיתו תכננתי חיים שלמים יכל להסתובב מאדם אוהב לחייל של אמא שלו בבת אחת.
כשחזרנו לדירה בתל אביב, עומר נהיה זר יותר ויותר; כל משפט שני שלו היה: אמא יודעת הכי טוב. העקשנות שלו הייתה דבק בלתי-נראה שמרחיק בין נשמות.
עכשיו אני יושבת לארגן את הניירות לבית הדין הרבני. הסבלנות התנדפה, כמו חלום בוקר שאין לו התחלה ואין לו סוף.
מה אתם הייתם עושים? ואולי באמת קצת האצתי בתגובה?
