החתול, שכבר הסכין עם המחשבה שיסיים את חייו לבדיקפא, ימות מרעב, מבגידה ומייאושמרגיש פתאום לידו משהו קטן וחמים…
סילקו אותו. פשוט הוציאו אותו החוצה. אחרי עשר שנים במשפחה אחת.
הכול היה בגלל המלצת הרופא: אולי אצל התינוק שנולד תהיה אלרגיה לפרווה. ה”אולי” הזה סיים את גורלו של החתול.
ברור, אף אחד לא רצה לקחת חתול בן עשר לביתו. הגבר, בלי ייסורי מצפון, פשוט הוריד אותו אל המדרכה. לא סתם לרחוב, אלא דווקא לחצר סמוכה, אל הקור של ינואר בירושלים, בלילה שמבטיחים בו מינימום של חום. בלי לחשוב שאולי החתול לא יידע איך לחזור, ובטח לא ישרוד ללילה הבאהתחזית דיברה על לילה קפוא במיוחד.
קרירות. הגיון יבש.
ואלמלא יד הגורל, הכול היה מסתיים כפי שנראה. אבל פתאום משהו השתנה. החתול, שכבר מרים ידיים, מרגיש לצידו יצור חי. חמים.
במאמץ הוא זז, מסובב את הראשומשתתק.
שני כדורים קטנטנים של פרווה, עיניים ענקיות ומבוהלות פונות אליו. הם מביטים בו באמון, בציפייה.
“עוד זה חסר,” הוא חושב בעייפות ומרירות. “אפילו למות בשקט לא נותנים לי. למה מגיע לי העונש הזה?”
חתלתולים. גם אותם זרקו. שני גוריםבאותו קור, באותה אכזריות. מדועאיש לא ידע. אבל עובדה: אם הוא ייכנע עכשיו, הם בטוח לא ישרדו. יקפאו ליד גופו הדומם.
הוא מתחיל להזיז את רגליו הרדומות מהקור. אוסף את הגורים תחתיו, מחבק, מלקק. הם נדבקים אליו בהתרגשות ובהרגשת ביטחוןכאילו היה לא רק אמא, אלא ממש תיבת ההצלה שלהם.
“נו, זהו… נפלתי,” הוא נאנח לעצמו.
הבטן מתהפכת ברעב. משמעות הדבר שהגורים אפילו רעבים יותר. הוא קם, צולע, פונה אל פחי האשפהשם עוד מריחים שרידי אוכל.
במאמץ מוצא כמה חתיכות קפואות של קציצה וקצת שאריות עוף. מביא לגורים, נותן להם לשבוע, את מה שנשאר מסיים בעצמו. כשהם שבעים, החתלתולים מסתדרים מחובקים תחת בטנו, נרדמים ומתחבאים באפו.
הוא נרדם על המקום.
קול מעיר אותו:
“אמא! אבא! תראו, חתולה עם גורים!”
הוא כמעט מגחך. בטח… “חתולה”…
אבל הילדה לא מאלו שממשיכות הלאה.
כעבור עשר דקות חוזרת אלונה, שקית מלאה אוכל חם ביד אחת, שמיכה ישנה אך עבה בשנייה. עכשיו השלושה כבר לא שוכבים על האדמה הקרההם מסתדרים על שמיכה רכה ומפנקת.
ועוד שעההילדה באה שוב, עם אבא. גבר מטא אל המקום בית קטן מקרשים ישנים. על הדלת תלו דף ובו בטוש אדום: “לא להפריע. לא לגרש. אנחנו מאכילים. דירה 8”.
כל הלילה השכנים מביאים מטעמיםקופסאות אוכל, שיירי עוף, גרבר. חמלה ושותפות הופכות את כל הבניין לחי יותר.
למחרת מופיעים אלונה ואבא שלה לבקר שוב את “האמא של החתלתולים”. החתלתולים, שבעים, אפילו לא מצליחים להגיע עד סַבַּחַ־הַפֹּסֵקהם נרדמים באמצע הדרך.
ובלילה, כשהמשפחה חוזרת, הגורים מתגלגלים בריצה וליחש לכיוון הילדה.
סַבַּח־הַפֹּסֵק משגיח עליהם מהבית הקטן, פיהוק מצידו, בלי רצון להתקרב. כבר הכאיבו לו פעם, לא בא לו להאמין מחדש.
“אמא,” אומרת אלונה, “לא האכלת את האמא של הגורים. גם היא רוצה לאכול…”
“עזבי,” מנפנפת האמא בידה, “חתולה גדולה, תסתדר.”
“איזו אמא?” שואל האבא, “זה בכלל חתול, לא חתולה.”
“מה פתאום?” מתעקשת האמא, “הוא מטפל בהם כמו אמא, מלקק, מחמם…”
“תסתכלי טוב,” צוחק האב. “אין לו שום מאפיין של אמא.”
האמא מתכופפת, נוגעת בזהירות בבטן של סַבַּח־הַפֹּסֵק. החתול מגרגר לא מרוצה ומביט בה במבט נעלב.
“אלוהים…” היא לוחשת. “זה באמת חתול…”
“נו, צדקת,” הוא צוחק לעצמו.
“אז אתה… כל הלילות הקפואים האלו… טיפלת לבד בגורים? חיממת אותם? דאגת?”
הוא אפילו לא זז. מה חשוב לו מה היא אומרת? יש לפניו מטרה אחת: לעזור לגורים ולפנות את מקומו בשקט.
אבל הגורל שוב מתערב.
האמא לא הולכת. העיניים שלה אדומות מדמעות.
“אמא,” לוחשת אלונה, מחבקת חתלתול, “תראי עליו, הוא ביתי. בטח זרקו אותו רק לאחרונה…”
“נכון,” מצטרף האבא, “מישהו החליט שהוא מיותר. והוא, במקום להיכנע, היה להם אמא. הקריב את עצמו בשבילם.”
“אתה בכוונה?” מתנשמת האמא. “רוצה שאבכה?”
“אני רק אומר את האמת,” משיב האב בשקט.
האמא אוספת בזהירות את סַבַּח־הַפֹּסֵק, מחבקת אותו. הוא נדרך, כמעט מנסה לברוח… אבל במקום זאת מצייץ, מגרגר. גם לו מפתיע.
הוא חושב: יאכילו, ילטפו, ושוב לחצר. אבל…
פתאום מצא את עצמו באמבטיה. רוחצים אותו בשמפו. הוא מתלונן בקול, אבל אלונה ואמא מלטפות ומרגיעות.
אחר כךמגבת חמה, ספה רכה, אוכל טרי. והחתלתולים, כרגיל, מסתדרים אצלו בבטן ונרדמים.
“גיבור אמיתי,” לוחשת האמא, מלטפת אותו בעדינות. “לא כל בן אדם היה עושה דבר כזה.”
“מתחנפת,” מפהק סַבַּח־הַפֹּסֵק. “בסדר, אתעורר ואשרוט…”
ובמקום שריטהעוד פעם גרגור. אלונה מתפרצת בצחוק.
“נו טוב,” חושב החתול. “אולי לא אשורט. אולי הם באמת אנשים טובים.”
הוא מחבק את הגורים ומלקק אותם. האמא שוב בוכה.
“מוזרות הנשים האלו,” חשב. “קודם מנקות, אחר כך בוכות. כנראה נקיפות מצפון…”
הוא נרדם חזק, מחובק עם הקטנים. לא יודע שבצדק: דווקא אמא אסרה אז להכניס חתולים מהרחוב. לכן גם בנו אבא ואלונה את הבית הקטן יחד.
עכשיו שלושתםסַבַּח־הַפֹּסֵק והגוריםישנים יחד, חבוקים בגוש צמרירי.
והמשפחה עומדת לידם, מביטה בחתול שככה, התברר, עולה על אנשים רבים בטוב ליבו.
“אבל לפחות לא פספסנו,” לוחשת אלונה.
ואבא ואמא רק מהנהנים בשקט.
אולי זה היה המעשה הנכון ביותר שלהם בתקופה האחרונה.
