עטיפות נייר
איזה עטיפה אתה, יגאלון! הייתי מרביצה לך כמו לחמוס, אבל כבר אין מי ואין מתי! ככה הרבה שנים חיית, והחכמה לא דבקה בך!
סבתא שולה ירקה לרגליו של שכנה, פוסעת על רגל כואבת לביתה. עשתה את שלה, עכשיו שיגרר לו המצפון איך צריך לחיות. אנשים לא הצליחו לתת לו שכל, אז אולי הגורל יתערב?
ראה מה הגה לעצמו! לשים את אמא בבית אבות! איפה נשמע כדבר הזה? נכון, חנה כבר שוכבת, אבל הוא בן לה או דוד רחוק? הלב נטרף מכעס! אם רק הייתה חזקה, אפילו דקה לא הייתה חושבת הייתה לוקחת את חברה אליה. אבל כך
רחמים על נוגה. ילדה טובה, באמת, אבל גם היא לא סוסה, למשוך הכל על הגב שלה. נשארה ביישוב, לא נסעה ללמוד, כשאמא חלתה. בעצם נסעה ואז חזרה. לא יכלה להשאיר את אמא וסבתא. עוזרת, יודעת שסבתא שולה כבר לא מסוגלת לרוץ אחרי הבת. בקושי מצליחה בעצמה. אחרי ששברה את הרגל לפני שנתיים, אפילו יותר קשה. פעם כבר בקושי זחלה, עכשיו בכלל…
הבת הקטנה הציעה להביא את שולה אליה לעיר, אבל שולה סירבה. איפה? הדירה פצפונת, בקושי כולם נכנסים. חתן שלה אדם טוב, אבל לא רב כוח. עובד אין תועלת. שני ילדים, והמשפחה בקושי מתפרנסת. ושולה, עכשיו, כבר לא מועילה. פעם עוד טיפלה במשק, עזרה לילדים, והיום? שבר כלי… נוגה כועסת כששולה אומרת כך, אבל מה לעשות זו האמת. בריאות אין, והכוחות בורחים. בבוקר בקושי קמה מהמיטה. פוקחת עיניים, שוכבת, אוספת את עצמה, כמו פחם במיטה של טאטוא. לערימה, לערימה! קמה! הולכת!
מזל שנוגה, הנכדה, קלילה כמו עז הרים. עד ששולה מתגלגלת מהמיטה, היא כבר מסדרת הכל, דואגת לאמא ובורחת לעבודה. זריזה! תמיד הייתה כזאת, גם כילדה קטנה.
הבת הבכורה, אמא של נוגה, נולדה לשולה מאוחר. כבר לא חשבה להיות אם.
הבעל הראשון לא סלח על האי־פיריון. עזב. שולה הצטערה אבל לא מאוד. ראתה, שלא באמת אהב. היא בערה, הוא…
שולה, בנעוריה, הייתה יפהפייה. כמו שחר בהיר. לא הייתה יפה כמוה בכל הסביבה. בחורים רדפו אחריה, אבל ניהלה את עצמה בקפדנות. חיכתה לאהבה. ציפתה שזה יקרה הלב ימשך למישהו. אבל זה לא קרה. הזמן עבר, ושולה הפסיקה להביט לצדדים, הראש נתקפל תחת עיני האמא עם ההערות:
מה את בוחרת? תישארי רווקה!
ולומר שלא מתחשק לה להביט על מי שלא אהוב…
ואז חזר מהצבא בחור מהקיבוץ ליד. שולה לא הכירה בכלל. חזר אל סבא וסבתא. למה אף אחד לא ידע אז. לה כמובן, לא סיפרו.
אבל היא אבדה לגמרי. ראתה פעם אחת את אלכסנדר שלה, ואיבדה שינה. התאהבה…
והוא לא חיכה הרבה. ראה אותה ושלח חתנים. אמא של שולה שמחה מאוד. מה יש לחשוב? כל החברות כבר נישאו, והיא יושבת…
חתונה גדולה, שמחה. שולה לא ידעה איפה לקבור את פניה מאושר. לא שמה לב ברכילות שריחפה בין השולחנות. רק כשהחמות ניגשה, לקחה אותה בידה, שולה הבינה שמשהו לא כשורה.
את האישה במטפחת שולה זיהתה מיד, כשרק יצאה לחצר. כשהחמות דחפה אותה לעבר העגלה ליד אותה אישה, הרגישה איך הלב מחסיר פעימה. מה יש להבין הכל ברור.
אחרי, סיפר לה אלכסנדר הייתה לו ארוסה, לא האמין שבנו נולד ממנו. וכל המשפחה טענה, שהזמנים לא מסתדרים. רק אחרי שנים, האמא של אלכסנדר נכנעה ללחץ שכנות והלכה לראות את הארוסה. ורואה תינוק קטן ישן במיטה. העתק שלו! מה יש לעשות? שידכו לאחרת…
אותה בחורה, שילדה את אלכסנדר, סירבה לחזור אליו. לא סלחה על הבגידה. גם לא ידעה שאמא שלה נסעה לחתונה של החתן הישן ולקחה את הילד. אמרה, נוסעת לאחותה.
למה? שאלה שולה, נוגעת בידית של העגלה, מביטה לאישה עם השפתיים הכבושות.
שתדעי למי הלכת.
מה עוזר לה לדעת? שולה לא הבינה עד הסוף. היא אהבה את בעלה, ומה שהיה לפני… מה, יש צדיקים שלמים בארץ? טועה, כמובן, אבל אדם הוא…
היא לא אסרה על אלכסנדר לראות את הבן, אבל הוא גם לא התלהב. מהר הבינה שולה, שבעלה אוהב בעיקר את עצמו. כל היתר הם כמו מסגרת לציור דרושים למראה.
אי־אפשר להאשים אותו. גם בעל טוב, הבית מלא בכל טוב. אבל אושר אין.
בחמש־עשרה שנות נישואים לא הרגישה חום ממנו. כאילו יש ואין. ריק, הדהוד.
כל עוד קיוותה לילדים, שכנעה את עצמה שזה זמני. לא התעורר הלב. קורה.
וכשבסוף אמר לה באגביות, שהיא בכלל לא אישה, סתם קרש לא מועיל, אם אינה יכולה ללדת, שולה הבינה שהחיים הולכים לשום־מקום. בין אם תלך או תעמוד לא ישתנה כלום.
התגרשו מהר ובלי רעש. לא כולם ביישוב הבינו בכלל שמשפחת קוגל כבר לא קיימת.
אלכסנדר עזב מיד אחרי הטפסים. השאיר את הבית לשולה, התוודה בסוף:
אל תשמרי טינה. שנינו אשמים, אבל אני צריך לקחת אחריות.
לסלוח לא סלחה, אבל הלב נרגע. מה לעשות זה הגורל שלה. יופי קיבלה בשפע, באושר? כנראה לא היה לה חלק.
שנתיים חייתה לבד. עבדה, הסתובבה גאה. לא שמה לב לרכילות. למי אכפת? עזב בעל. היא עזבה אולי…
אבל הלב כאב. רצתה לבוא לא לבית ריק, אלא למקום שיש קול חי…
עם נחמן לא התקרבה מיד. הסתכלה, לא מיהרה. לא הייתה צעירה. וגם הוא זר. מי יודע מה יש בלב. גר לבד, לא אוהב אורחים. שיפץ את הבית של סבו, הקים משק קטן. עוזר לאחרים, לא מבקש עזרה.
אבל נחמד, ענייני, אדיב.
נעשה מחזר. שולה כבר שכחה איך זה. רק אלכסנדר הביא לה פרחים פעם אחת. כל היתר נחשב מיותר. כל עוד התאהבה לא הבינה, אחרי לא נשאר זמן לרגשנות.
נחמן היה ג’נטלמן פשוט. לא מתנות, אבל לא יבוא בידיים ריקות. ואם הגיע קודם מתקן משהו, עוזר. אז שולה אמרה שיהיה מה שיהיה, כבר לא יכול להיות גרוע. שידברו מה שרוצים, לה בדידות נמאסה. כך… לפחות לא לבד לעת זקנה.
לא ציפתה לכלום מהנישואים השניים. אבל הגורל קיפץ על הדרך, פיזז ריקוד ולא נותר לשולה אלא להתפלא ולקבל כל מה שניתן לה.
את ההריון של הבת הראשונה לא זיהתה עד החודש החמישי. אף פעם לא קרה בזמן. והייתה בקושי…
דווקא חנה שמה לב, שיש משהו לא רגיל אצל שולה.
הריונית, אה שולה! התפלאה חנה, כשראתה אותה מתנודדת, עוצמת עיניים מהשמש.
מה פתאום! ריקה אני…
סבתא שלי אמרה, לא תמיד באשמת האישה. ויש רופאים כך חושבים. אולי כדאי לבדוק בעיר? אולי באה שמחה…
מהעיר חזרה שולה אחרת לגמרי. הולכת ביישוב, וכל האנשים פונים אחריה. זורחת! כמו שמש נוצצת ומחייכת, ברור ש־טוב ויהיה עוד יותר!
בת אחת, בת שניה ושולה כבר לא מתרפסת, לא מסתתרת. הפכה לאם.
את בנותיה אהבה שולה עד השתאות כולם. ימי חול, והן בשמלות יפות וסרטים. תמיד נקיות, מטופחות. חוטפות עץ, עושות שלולית, שוחות בנהר בקיץ. אף פעם שולה לא צועקת, לא מכה. ממלאת גיגית מים, מגישה סבון ומלמדת לשטוף גרביים. אם משהו נקרע מחט. תתפרנה. לא יודעות? אלמד.
נחמן הלך לעולמו בדיוק כשהבת הצעירה התחתנה. נסע לבקר בעיר ולא חזר. תאונה בדרך.
שולה השחירה לגמרי. לולא היו לה ילדים הייתה מצטרפת אליו. אבל התאוששה. שנה אחרי, הגדולה ילדה את נוגה, ושולה חזרה לחיים. שוב פריחה.
חיה עם הנכדים. הבת הצעירה רחוקה בעיר. באה רק בחופשות וחגים. אבל נוגה כאן. קרובה.
גדלה הילדה בדיוק שולה קטנה. אותו יופי, אותה הליכה, רק בטבע עקשנית יותר. אם החליטה הלך.
כל עוד זה לימודים שמחה שולה. אבל כשנכנסה לגיל הנעורים בכי.
כי נוגה התאהבה עד כלות. לא במישהו, אלא בשכן יגאל. מבוגר ממנה בחמש שנים, ונוגה רק בת שש־עשרה. מה כבר מבינה? אבל בטוחה אוהבת, ואין מה לעשות.
יגאל לא שם עליה. מי היא? שכנה. ילדה קטנה. והוא כבר גבר, עם אהבה משלו.
רעות, בחירת לבו קלאסית. לא יפיפיה, אבל יודעת להציג היא את עצמה, מתלבשת הכי יפה ביישוב. אבא שלה מפנק יחידה. למה לא.
אבל רעות יצאה מתנשאת. אם הכל לא לרגליה היום הלך.
בהתחלה לא נתנה ליגאל להתקרב, רק התבוננה.
ואז, יום אחד, סיפור משונה. היה לה מחזר מכפר אחר גם עשירני של בית. לא עשה הרבה, והיא שמחה. למסיבות, לטייל תמיד הלכה. פעם נסעו על אופנוע, ונעלמו בדרך. מה קרה איש לא ידע, אבל רעות שבה שחרית, מוכת מכות, שמלה קרועה.
איש לא ידע, רק שולה ששמרה ליל אז לא ישנה, ויצאה לגן לפני הזריחה. ראתה אותה משתרכת.
רעות לא הסתכלה. עברה בשתיקה, כמעט רומסת את ערוגותיה.
שבוע אחרי מרעישים ביישוב. חתונה בחיפזון.
יגאל בעננים, אבל חנה לא שמחה.
שוליה, משהו פה לא נורמלי. מה אגיד לבן? לא ישמע. עניינם. אולי מה שהיה לא מרצון עברה לבחור אחר. לא לי לשפוט. אבל חבל לי על יגאל. אוהב אותה. לא ישן. מכרסם את עצמו.
שולה הקשיבה ושתקה. אף אחד לא ידע מה ראתה. בינתיים, בבית טרגדיה של עצמה.
נוגה נטרפה. בכתה ימים שלמים, מביטה בחלון על החצר ממול, שם עסוקים בלוחות חתונה. או שוכבת בוכה חרש, כאילו על מת.
שולה ניסתה לשכנע, אפילו התחננה שתסע לעיר, לדודה. אולי תישאר, תלמד, תתחתן לא תחזור לראות את אהובה, שמתעלם ממנה. שולה הבינה, שגם אם תספר מה שקרה לא יועיל. האהבה של יגאל…
אבל נוגה לא שמעה לא לסבתא, לא לאמא. את אביה כבר אין. אף אחר לא שלט בה.
מה חיכתה? למה ציפתה? אולי קיוותה עדיין, או משהו לא מובן.
עד יום החתונה הלכה עם שולה ואמא, מפתיעה עיניים יבשות. נשארה בצד, לא ישבה, ענייני החברות התעלמה. ואז הסתובבה ויצאה מבית.
אמא שמה לב וחיפשה, פחדה. מי יודע מה עולה בדעתה.
אבל גם שם הפתיעה נוגה ארזה מזוודה, חיבקה את אמא ואת שולה, ונסעה לעיר. אלו בכו, אבל סימנו ברכה.
הזמן מרפא הכל.
אולי היה מרפא אבל לנוגה לא ניתן הזמן. עוד לא התארגנה, והנה אסון אמא מאושפזת, לא חזרה על רגליים.
שוב ארזה נוגה מזוודה. לאן תלך? סבתא שולה לבד, ובמצבה מי יטפל בחולה?
רק חשש אחד שיגאל עם אשתו ימשיכו לגור ליד. אבל הגורל ריחם לא היו ביישוב. עזבו אחרי החתונה.
נוגה פרקה מזוודה, סידרה את הבית, ארגנה לאמא מיטה נוחה והחליטה לעבוד בחווה. מה עוד? אין מקצוע, בלי תעודה למי היא תועיל בכפר? אחרי תיכון רק חווה.
אף פעם לא הייתה עדינה. ידעה לעבוד, ואהבה בעלי חיים. מבינה שעל משכורת אחת לא יספיק הקימה משק קטן. אין ברירה.
כך חיו. נוגה עזרה גם לחנה. מאז שקברה את בעלה התחרפנה. הבן רחוק, לעיתים שולח מכתב, לא מספר שום דבר. רק כסף, שואל לשלום. מה קורה אצלו היא מתגעגעת. יודעת שרעות ילדה שניים. בן ובת. אבל חנה לא ראתה את הנכדים. או שרעות לא רצתה לשוב, או ליגאל לא הצליח. עובד כנהג משאית. כל הזמן בנסיעות, שורד איכשהו. וחנה מזהה בין שורות המכתבים כמה קשה לא מתלונן, אבל אמא מבינה.
אולי הדאגה שיבשה אותה, ואולי משהו אחר אבל חלתה ונשכבה. נוגה דאגה סידרה לאשפוז בבית־החולים מחוזי. ביקרה, ומסעה בוכה חזרה. הרופאים לא מבטיחים.
שולה כתבה ליגאל מיד כשהביאו את חנה לבית־החולים. אבל או שהמכתב נאבד, או משהו אחר והוא לא בא. לא כתב. שולה שלחה עוד מכתב, ואז אמרה לנוגה:
כנראה, ויתר על אמא. כמו קוקיה לילה תמיד חוזרת נמרצת… איזה עטיפה! חשבתי שהוא בן־אדם!
סבתא! אל תמהרי! לימדת אותי לא למרוח בזפת רק כשיודעים. ואפילו אז אולי לא. הנשמה שלך תהיה טהורה. שיחפש את עצמו. עכשיו מה?
לא יודעת, יקירה. כלום. לא חלמתי שיתנהג כך. היה תמיד עדין. אהב את חנה… לאן נעלם הכל?
למה את קוראת לו “עטיפה”?
סיפור ישן. בכלל, בגלל זה לא חשבתי שיגאל יגיע לכזה…
תספרי!
מה יש כבר לספר? ילד קטן היה. בן שש־שבע. אז כולם אספו עטיפות ממתקים. היו שווים זהב, כי ממתקים נדיר, חיינו מדמיונות. אם כבר היה סוכריות פשוטות. עטיפות מהשוקולד היו נכס. כל אחד שמר, ואם החליף רק במשהו שווה. עכשיו… ובאותו זמן היו לחנה שתי תרנגולות נדירות. לבנות, פרא מפואר, כתר נוצות לראשן. שמרה עליהן בחיבה, רצתה להרבות. ואז אסון. לחברו של יגאל היה כלב. שובב. אביו הביא מהעיר, כנראה לציד. השתולל. אסור להסתובב איתו. קפץ על כל חי. פעם הגיע עימו, ושתי התרנגולות לא שרדו.
סבתא, באמת…
כן, נוגי, חנק אותן. חנה בכתה, לא כעסה על בנה, אבל ימים לא דיברה. ויגאל מה עשה?
מה?
ויתר על כל העטיפות שלו ונתן לחבר. אביו נסע תכופות לעיר. יגאל ביקש שייקח אותו איתו. שפך את קופת־החסכון שהייתה לו לאופניים קנה אמא חדשה תרנגולת.
כל הכבוד!
כן… חנה הייתה מאושרת! לא כי החלום התממש, אלא כי בנה הוכיח לב. ועכשיו? לאן הדברים נעלמים? שולה נאנחה, לא שמעה את מחאתה של נוגה.
מה זה בן כזה, שאמא חולה והוא לא בא? זה לא בסדר.
אבל איבדה עשתון שבוע אחרי שחנה חזרה מבית־חולים. נוגה סידרה עם הפרמדיק מהמושב, נסעה לעיר, ארגנה העברה.
מה עוד לעשות? אי־אפשר לחכות. להכניס אותה למקום סיעודי בלי אישור קרובים גם אי־אפשר.
יגאל הגיע בהפתעה לכולם. אז נוגה כבר התרגלה לדאוג לשתיים. קודם אמא, אחר כך לחנה. כוח עוד יש. סבתא, כמובן, כועסת, שנוגה מתעייפת, אבל איך אפשר לנטוש? לא זרה. אמא של יגאל…
נוגה שטפה רצפה אצל חנה, כשלפתע נדחפה הדלת, ילד קטן רץ לאורך הרצפה הנקייה, משאיר טביעות בוץ, נעצר והביט בעיני נוגה:
את אמא שלי?
פשוט, בתום נוגה נדהמה, קפואה עם הסמרטוט.
שכנה… יגאל אוחז בכתף הבת ומברך את נוגה. סליחה שהגעתי כך. אשמתי. מקסים היה מאושפז, לא יכולתי לעזוב. וגם מיכל… אין לאן לשלוח.
ומה עם רעות? נפלט, התחרטה מיד.
לה מה אכפת מחייו?
אין רעות. עזבה. נסעה עם בעל חדש. אני לבד עכשיו.
לבד? והילדים? סוף־סוף נוגה נשמה. לא התביישה מהמראה החסון שאחז ביד ילדה הדומה לו.
נכון, לא לבד. מה קרה לי? נוגה. היא ישנה? הצביע למיטה, ישב ושלף מגפיים.
ישנה. עייפה. צריכה מנוחה. הרופאים אומרים שכך עדיף. אבל לדעתי כדאי שתלך. אמא שלך תמיד פעלתנית. לא יושבת שנייה. ועכשיו לשכב.
כל הגב נשכב! נשמעה חנה, ונוגה מיהרה. יגאל פה היא צריכה הביתה.
שמה סיר מרק פסטה טרי וחלב לילדים, וברחה, שוכחת להיפרד. לא נותר בה כוח לשיחות.
נוגה חשבה שבמהלך הזמן הלב נרפא, אבל לא. פחדה. כבר לא ילד ההוא שמשך בצמות מעל הגדר הנמוכה. וגם היא כבר לא נערה החיוורת. הם השתנו. בגרו. חכמים? לא בטוח. אבל אחרים.
עוד יום, וחנה אמרה לשולה שבאה לבקר רוצה שבנה ייקח אותה לבית אבות.
שולה התמרמרה, לא שמעה. כוח התגלה. יצאה, קראה ליגאל, ירקה לרגליו והלכה. לא רוצה לשמוע, ולא רצתה לשאול.
אין מה להצדיק! כבר לא ילד! מה זה מעשה שילד ישים את אמא כמו… זבל, שולה בכתה.
ונוגה, בחלוק ישן, יצאה בריצה, דחפה רגליים לכת והזדרזה לחצר השכן.
יגאל! איפה? פתחה דלת, עמדה. מפוזרת, נזעמת, יפייפיה כמו האביב. מה אתה חושב לך? לא אתן את חנה! אפילו אל תחשוב! תחזור מאין שבאת! נסתדר! אטפל גם בשתיים! נשים מיטה אצל אמא, סוף הסיפור! אוף! וחשבתי ש…
נוגה קפאה, רואה איך חנה צוחקת בין דמעות, ויגאל מחייך.
נרגעת! תנוחי, נוגנוגי! חנה מחתה דמעות, הוא לא התכוון בכלל. אני רציתי. אמרתי לשולה שלא רוצה להיות על הבן. אבל היא לא הקשיבה וכעסה!
אני נשאר, נוגה. איך אעזוב את אמא?
באמת? נבוכה, בחנה את המזוודה, משתוממת. וזה? לְאָן היית?
צריך לסדר בעניינים. לגמור עבודה, לקחת חפצים. לא יודע כמה זמן. הילדים איתי. כבר סיכמתי עם הפרמדיק ישגיח על אמא.
ואז התגלתה נוגה באמתה.
ניגשה ליגאל, התייצבה, הביטה לו בעינים, חתכה:
די לסחוב את הילדים! שישארו. אשגיח. ואחכה לך. שמעת?
שמעתי… יגאל הביט בה כאילו ראה לראשונה. איך לא ראיתי קודם? איך לא שמתי לב?
תעשה משקפיים בעיר. מי יודע עוד מה תפספס… לקחה את הילדה שנאחזה בה. נלך לסבתא שולה? היא מכינה פיתות בתנור. אוהבים פיתות? יופי!
ושנים לאחר מכן יוציא יגאל לקראת השקיעה את חנה ומתחבקת, ואז גם את חמותו.
בואו, אמהות, לאט לאט. ראיתם כיסאות נוח הבאתי מהעיר!
אפשר לשבת, אפשר לשכב, והכל באוויר הצח! איזה יופי?
בעדינות, מתאים לקצב חנה, יגאל יושיב אותה, ואז יטה אוזן.
התעוררו הקטנים! ונוגה עדיין לא חזרה. אבדוק למה בוכים.
מתי תחזור נוגה?
היום ההבחן האחרון שלה. אמרה תסיים ראשונה, שתחזור מהר. אז בקרוב.
הרכב יעצור בשער, והילדים, שממלאים דליים בדובדבנים בעצת שולה לעת ריבה, ירדו מהעץ בצעקה:
אמא! אמא חזרה!
ונוגה שונה ממשהי ההיא הנבוכה תפרוש ידיים, תתפוס את האושר המשוגע, ותחייך לבעלה:
חמש!
לא היה ספק יגאל יניד, יכנס פנימה.
התאומים מודעים, כמו האמא, אבל לא אוהבים להמתין. פה דומים לאבא.
גם הם עטיפות!
