נועם, זה אתה שסידרת את החצר? מיכל הניחה יד על כתפו של בנה.
הנער נרתע קלות ושלף את האוזניות. המפלצות על המסך המשיכו לכסח אחת את השנייה, אבל נועם כבר לא הסתכל.
מה, אמא?
אני שואלת, מתי חזרת מבית הספר?
הרגע.
אז מי סידר את החצר?
מאיפה לי לדעת? אולי יעל?
מיכל חייכה. הבת שלה, יעל, בסך הכול בת שלוש וחצי, עוד לא בנויה להישגים מהסוג הזה.
משעשע מאוד!
טוב, אז זה בטח השד הבית.
ברור! בדיוק הוא. נו, דברן שלי, יותר טוב תלך לסבתא ותביא את יעלי הביתה. כבר התעייפה שם. אני בינתיים אכין ארוחת ערב. רעב?
לגמרי! אכלנו לחמניות בחדר אוכל, אבל זה היה אחרי השיעור השני. אמא, מתי סוף סוף נהיה במשמרת ראשונה?
לא יודעת, ילד. לא מדברים על זה. חנוק בבתי ספר כולם.
טוב, לפחות ישנים טוב בבוקר. נועם כמו תמיד מצא את היתרון בכל טרחה.
מיכל נישקה אותו בראש, נתנה טפיחה קלילה באוזן כשניסה להתחמק מהחיבוק, ומיהרה למטבח.
טינאייגרים
בן שלוש עשרה. כבר מרגיש בוגר בפועל? משתתק בכל פעם שמיכל מנשקת את שערותיו הכהות-כהות (בול כמו של אבא שלו).
ילדיה שונים כמו אש ומים. נועם כהה שיער, גבוה, עיניים כחולות, אחד-לאחד אבא שלו, רועי. גם בחיצוניות וגם בתכונות כבר מתחיל להסתמן: עקשן, אחראי, טוב לב. אולי הוא לא זה שסידר את החצר, אבל את הכלים במטבח? בטח כן. והסמרטוט במטבח עוד רטוב. כזה עוזר, איפה מוצאים? מקסימום כשיעלי תגדל.
יעלי הייתה הנס שלהם. עשר שנים של תקווה דקיקה, עוד אחרי הלידה הראשונה כמעט לא היה לה סיכוי. אבל די היה בזה כדי להביא אותה ואת רועי לעוד ילדה. יעל בלונדינית, תלתלים קלילים, עיניים כחולות. ממש דומה למיכל עצמה. עדינה כמו גור חתולים. מתקרבת, נדבקת לאמא או לאח ופשוט שותקת.
יעלי, מה קרה?
והחיוך שלה עושה אור בכל החדר. ככה רק היא יודעת לחייך. בזה מיכל בטוחה. עכשיו כבר אף אחד
החיוך הזה תענוג וצובט בלב יחד. חיוך של אבא. של רועי. ואותו אין יותר
מיכל רצתה לבכות, אבל אסור. הילדים כאן.
רועי עבד כבמכבי אש. מכבה שריפות, מציל אנשים. גם את המשפחה ההיא הוציא מהשריפה אבא, אמא, שלושה ילדים. ואז נכנס לאסוף את הסבתא. היא סירבה לצאת, רצתה להציל את החיות. ואז היה מאוחר מדי. המלכודת נסגרה.
איך גילתה מיכל? הלב קפץ, כאב, והיא דחפה את יעל לתוך זרועות חמות של אמא-של-רועי, סוניה, שהגיעה לעזור עם התינוקת.
אמא, תקחי אותה! אני צריכה לטלפן!
ואז היא נהגה במהירות אל הבסיס של כיבוי האש בצד השני של הישוב, בלי להרגיש אפילו שהחולצה רטובה מחלב.
איך נשארה עומדת אז? איך לא התרסקה?
הילדים עזרו לה לעמוד. נועם לא עזב אותה לשנייה.
נועם, בוא, אני אשכיב אותך לישון. סוניה, חמותה, כבר בקושי עומדת, אבל לא עוזבת את מיכל. מכריחה לאכול, לשתות, מביאה את יעל להיניק.
אני אשאר עם אמא! נועם מניד בראשו, מניח את כף ידו הקטנה על לחי אמו. סבתא, למה הידיים שלה קרות?
מיכל זוכרת את זה בקושי. כמו חלום. גם איך ארזה, זרקה צעצועים ובגדי ילדים לתיקים.
לא יכולה להישאר פה מרגישה שרועי תכף ייכנס בסערה ויצעק: “הגעתי!”
אל תישארי. תבואו אליי, עד שתתארגני.
לא רוצה גם אצלך. זה גם כואב. אלך לבית של סבתא.
מיכל! אף אחד לא גר שם עשרים שנה! איך תסתדרי עם ילדים?!
נסדר, אעשה ניקיון וזהו. ואת תהיי קרובה. אני לא יכולה בלעדייך.
לאן אלך רק את נשארת לי
אמא, די נשברתי. רק עוד לבכות נשאר. תראי את יעל. ואני אחרי זה אסיים לארוז. וגם כדאי שנאכיל את נועם, הוא כמעט ולא אוכל.
אסור כך! סוניה נעשית תקיפה. את אמא! תתחזקי, גם הילדים יתחזקו. אם תישברי מה יעלה בגורלם? אני כבר לא צעירה. תשמרי על עצמך!
מיכל נישקה את ידיה וחזרה לארוז. לברוח! כמה שיותר רחוק. האושר שהיה כאן אי אפשר להחזיר. ואת החדרים שמכירים אותו בלתי נסבל.
הבית של סבתא קיבל אותה בקרירות. לא פלא. שכחה אותו, לא ביקרה.
מיכל עברה בין החדרים, החליקה באצבעות על הקירות, ניגבה אבק מהמזנון שסבתה רקמה עליו מפה, פתחה חלונות קצת אוויר קר של סתיו.
אמא, תקחי את הילדים בינתיים, אני אצטרף להאכיל את יעל אחר כך.
תסתדרי?
ברור
לא נשארה לבד הרבה זמן. אחרי חצי שעה נשמעה דפיקה, ועל הסף עמדה תמר. החברה מימי התיכון.
יאללה, מתי חשבת להודיע שאת קופצת? איפה הסמרטוטים?
תמר תמיד הייתה בעניינים. פטפטנית, מסוגלת להתגלגל מצחוק, אבל כשמדובר בקרובים עושה הכל למענם.
מיכל ניגבה קצף סבון מהידיים, חיבקה אותה במבוכה.
שלום
שלום. איפה הקטנטנים?
אצל אמא.
יופי! קדימה! לא עומדים מזיזים עניינים. רצית לישון פה הלילה או אצל אמא שלך?
כאן.
אז קדימה לעבודה.
תמר מחפשת דלי מים, ומיכל קופאת.
תמר! מיכל משתאה.
מה? אה, זה? כן, ככה זה.
מתי?
בפברואר. למה נבהלת? אני בהריון, לא חולה.
ממי?
את הרי יודעת! תמר אוחזת סמרטוט עובר איתו על החלון. איזה לכלוך!
גידי? הוא הרי
נסע, כן. אני “אמא יחידנית”. נדבר על זה אחר כך, טוב? אספר, אבל עכשיו אין כוח.
יחזור?
גידי? ממש לא. חופש אצלו יותר חשוב. שלו. אבל יהיה לי בן, מיכל, או בת עוד לא יודעים.
אחרי הבכי עם הבעל הראשון ועם המשפחה שלא נתנה לה שקט, תמר כבר לא התביישה. בעלה לשעבר התחתן מיד שוב, ורק אחרי שהבין שהבעיה הייתה שלו ולא שלה גם נולד לו ילד.
מיכל ידעה תמר למדה להסתדר. אם לא הייתה נפרדת, לא הייתה מקבלת את הפיקדון הכי יקר האושר הקטן שזז לה בבטן. גידי כבר בתמונה לא, לא משנה לה.
הניקיון נמשך כל הערב אבל שווה את זה. הבית כאילו חזר לנשום, להשתעל מהאבק ולהתעורר לחיים.
תמר מתיישבת, עייפה ומרוצה, צופה איך מיכל מרתיחה תה ושוקעת במחשבות.
איך הזמן חולף
מתי עוד היו בריחה, עוגיות חמות, וריצה לנחל? סבתא של מיכל נוזפת: “לא אוכלים כמו שצריך!” והן, מנפנפות חזרה וצוחקות: “עוד שעה!”
השעה הזו נמתחת לערב שלם. וכשסבתא בגינה לוקחות מגרפה ועוזרות. אישה אחת, משק גדול, עבודה בפלאחה, אחרת? אי אפשר.
המון אחריות על סבתא. בשבילה הנכדה היא הכל. אמא של מיכל מתה בלידה, אביה נשאר בקריה עם משפחה חדשה, סבתא לקחה את מיכל אליה וגידלה כמו בת. גרו קצת בעיר. ואז חזרו, סבתא שותקת ומדי פעם מנגבת דמעה.
סבתא לא שרדה אחרי שמיכל הייתה בת 18. בדיוק אז פגשה את רועי, הייתה מאוהבת עד מעל הראש. רק כעבור זמן ראתה כמה סבתא התדלדלה. בלילה אנחה חנוקה.
שלושה חודשים היו להן, לדבר, להספיק אף פעם לא מספיק.
סבתא בכל זאת עשתה משהו: קראה לסוניה, חמותה-לעתיד של מיכל, ודיברה איתה שעות. תוכן השיחה נשאר בגדר תעלומה, אבל מאז נולדה למיכל “אמא” שנייה.
עוד לפני החתונה קראה לה “אמא”.
מותר לי? שאלה בחשש, ושפשפה עיניים כשראתה חיוך.
על רגשות כאלה מיכל לא סיפרה לאף אחד. עכשיו יש עוד מישהי שמבינה אותה כמעט כמו סבתא. ומעולם, אפילו לא התווכחו. הרי למה לריב עם מי ששכנה, אמאלאבאמת, אבל הכי קרובה לנפש?
ועם קרוביםלאמאמת מיכל גילתה מה זה על בשרה. אחרי שסבתא מתה, הופיעו כולם: אבא, אשתו, והחמות שלה.
אחלה בית. אפשר למכור טוב.
בראש מורם סוקרת הגברת הזרה את החצר.
השלכת קטנה היו צריכים להזיז עניינים.
איזה קונים? שואלת מיכל בעילפון.
כל השבוע מאז הלוויה הייתה כמו זומבי. אוכלת בכוח ממה שסוניה מכריחה, סוחבת דלי או מטאטא ופשוט נעצרת, מחכה שאולי סבתא תצא מהמטבח ותצעק “עזרי לי למלא צנצנות!”.
איזה קונים? שואלת אשת אביה, מושכת ברצועה של הגופייה, ועור לבן מבצבץ מיכל חשה בחילה. מי שיקנה את הבית.
מיכל לא עונה, פורצת החוצה. סוניה כבר שם.
תסתלקו מפה. עכשיו.
מי את בכלל? על סמך מה את מחליטה כאן?
הבית של מיכל. יש מסמך מתנה.
איזה מסמך?!
הכי פשוט. וגם צוואה על החיסכון בבנק. הכול מסודר. אני עזרתי לכתוב. אין לכם מה לעשות כאן. באתם לשדוד יתומה?
הסערה שיכלה לפרוץ, חלפה ליד מיכל. סוניה גוררת אותה פנימה, משכיבה במיטה, מחליפה לה חולצה.
אל תבכי. אף אחד לא יפגע בך. הבטחתי לאמא שלך. תלבשי את החלוק שלי. אשקה אותך תה. תשני, ואז נדבר.
אבא נעלם לשנים. הביא לה הזמנה לחתונה? לא. צץ מעצמו.
כולם צוחקים, מציקים לרועי, והוא מתקשה להחתל פַּסְטֵי גדול. נוגעים בה בכתף; היא פונה לאחור כל עוד צוחקת.
שלום, בת
היא משתתקת, לא עונה. אביה לוחץ בידה מפתחות.
סלחי לי. המסמכים אצל סוניה. היא תסביר. הכי חשוב שתחיי באושר.
והלך.
הדירה שלו קטנה, אבל חמימה. שני חדרים ומטבח. סוניה שמחה: “בעיר קל יותר. אפשרויות. את עוד צריכה ללמוד”.
סוניה דאגה לדבר עם אבא של מיכל, הסבירה לו מה זה ילדה גדולה. לא גידלת, לא שילמת לפחות תעזור.
את צריכה ללמוד. תחילה זה לא הרבה עדיין בין לבין. אפילו לא סיפרתי לרועי.
אני אעזור. את חכמה, חבל לבזבז את המוח.
מיכל סיימה תואר במכללה. לא היה קל, אבל סוניה שמרה על יעל ונועם, עזרה באוכל. כשמיכל חזרה לעבודה ונועם הלך לגן כולם נשמו יותר טוב.
נוסעים לים! רועי צוחק, שם ידיים על האוזניים הנשים שלו צרחות מאושר.
הפעם היחידה בחיים שלהם בים רועי ומיכל שוחים כמו משוגעים, מדי פעם מציצים לנועם משחק בחול עם הסבתא. בערב טיול על הטיילת עד שהשמים מחשיכים.
ערב אחד נשאר רועי לשמור על נועם בקארוסלה, מיכל הולכת עם סוניה על הרציף. בקצה, זוג רב. צעקות, דחיפות, קללות. הולכים חזרה, ממשיכים לריב.
סוניה עוקבת אחריהם, נאנחת.
למה להריב? לא מבינים שאור החיים קצר בכל מקרה עוד יתפייסו, ורק יאבדו שעה, אולי יומיים, עצבים בשביל מה?
ולמה את בטוחה שיתפייסו? מיכל מביטה בזוג.
כי ככה רבים כשחשוב. כשהנשמה כואבת. לא רואה איך היא רצה אחריו ובוכה? כועסת, אבל תסלח. והוא הסתובב חמש פעמים. אבל את הערב הזה כבר הפסידו. וייתכן שגם את מחר. מקווה שהלילה יפייס. ואם לא? את ורועי עוד צעירים יחד. תזכרי בזוג הזה כשתרצו לריב. הזמן כל כך קצר, מיכלי, כל כך קצר
אחר כך, מיכל הייתה אסירת תודה על השיחה הזו בזכותה ידעה שלא בזבזו רגע אחד עם רועי.
מיכל הורידה את הקומקום מהכיריים, כמעט הפילה אותו. דמות חרשה בחצר, לא נועם. בין הצללים גבר זר מסתובב.
רצה לנעול דלת, לקרוא לעזרה. אבל נזכרה עוד מעט הילדים וסוניה מגיעות! מישהו זר בחוץ!
היד על קומקום ישן, אוחזת חזק. מהאף יוצא אדים. עברה לחלון ואז ישר לדלת.
לא השאירה אור בחצר, שכחה להדליק.
מי כאן?!
דלת המחסן מייבבת ומיכל מתקפלת.
מה אתה רוצה?! אני אצרח!
צל משחור מתקדם למרפסת ומיכל נסוגה.
אל תצעקי, מיכל. זה רק אני. דרור.
היא נאנחת בהקלה ואז נרתעת, הקומקום שורף את רגלה. שמה אותו על השולחן, נופחת.
למה אתה מטייל פה, דרור? למה לא באת ישר?
דרור, גבר נמוך מוצק, משפיל עיניים בדיוק כמו נועם כשהוא מפשל.
זהו הדלת במחסן כמעט נפלה. באתי לסדר לפני שאני טס לדבורים שלי. אולי לא אספיק אחר כך.
מיכל מופתעת.
דלת במחסן?
רק עכשיו מתחבר סדר בחצר, תיקוני הגדר, גשר העץ החדש למקלחת
אז אתה השד הבית שלי! היא חייכה.
מי?
שד הבית! יש לי עוזר סודי, סוחב בשבילי. אפילו לא שותה חלב מצלחת. נועם אומר שחסר לי פה חתול. שד הבית לבד משתעמם נכון?
באור הדל אפשר לראות שדרור הסמק.
סליחה, הייתי צריך לומר קודם.
תודה! רק למה, דרור?
דרור מחייך, לא עונה, מוריד יד, מדלג מעל הגדר. מתעלם לגמרי מסוניה שמגיעה, יעל ונועם אתה.
סוף-סוף הראה את הפרצוף! סוניה מחייכת, מגישה בקבוק חלב. לכי תכניסי למקרר.
מה זאת אומרת, את ידעת?!
מה חשבת? כל היישוב יודע. דרור מאוהב בך כבר מהתיכון. או שלא שמת לב איך הוא מסתכל?
מה פתאום
נו באמת! סוניה נדהמת. את לא עושה הצגות?
מה פתאום.
בואי, נדבר! סוניה דוחפת את יעל לפנים. אבל קודם משכיבים את הילדים. יהיה לילה ארוך.
הן מדברות כמעט עד הבוקר. מיכל ממלאה כוס תה, שותקת ומקשיבה.
בא לפני שנה. ביקש את ידך. אמר שאני הכי קרובה אלייך, אז חייב לבקש ממני. נחשו! התחיל לך עם חמות
והסכמת?!
למה לא? את עוד צעירה! כל החיים לפנייך. הילדים יגדלו תישארי איתי, עם פטריית זקנה שכמותי? לא חבל? תחיי! מספיק כואב היה לי לראות כמה אהבת את רועי! תשתקי עכשיו, תני לי אהבה כזו יש פעם בחיים, כנראה. זה לא סותר. יש כאלה שזוכים לאושר פעמיים. את צריכה לקבל את זה בשמחה. אם תהיי רגועה וטוב לך איתו אני אשמח! ונועם צריך דמות גברית לטווח ארוך. דרור הוא כבר חבר שלו. הוא לימד אותו נהיגה, יודעת?
מה? לא
מפחד לגלות. פוחד שתכעסי.
על מה?
אולי מה יחשוב שדרור ייקח את מקומו של רועי
שטויות!
אז תדברי עם נועם. תרגיעי אותו. הוא צמוד לדרור ופוחד שיטעו בו. יעל עוד קטנה, לא זוכרת את אבא. אבל נועם מסובך יותר. בעיקר את
מה איתי? מיכל מסמיקה.
את? פשוט תשפכי לי עוד תה, מיכלי. אני כבר צמאה!
מיכל ודרור מתחתנים שנה אחרי. ועוד שנה נולד בן נוסף.
איזה שובב! מיכל מסירה כובע, מלטפת שער בלונדיני סורר.
כמו שדון קטן! סוניה מחייכת, מחבקת את התינוק. ברוך הבא, נכד יקר! תקרא לי סבתא סוניה.
אמא
זה לעתיד! לכי תניקי! אני במטבח. מה את רוצה לאכול?
חתול ג’ינג’י ענק מתנת דרור לנועם זוחל לכניסה, קופץ על אדן החלון, מתבונן במיכל והעולל הישן. השקט מתיישב אצלו, מחבק אותו, בוהה אִתם יחד. זהו אושר. שברירי ועדין. צריך לשמור בעדינות רבה.
כפית נוקשת בכוס, צחוקה של יעל מהדהד והשקט מחליק מהחלון, נותן לחתול ליטוף אחרון. החתול מתנער, מתנקה, ומתארגן לקראת הדייר החדש.
יאללה, לך! יש כבר מספיק שומרים כאן!
