את יודעת, פתאום עכשיו, בגיל 72, הילדים שלי נזכרו שיש להם אמא אבל אני לעולם לא אשכח מה עברתי איתם ומה שהם עשו לי.
כשהגרוש שלי עזב אותי לאשה צעירה ממנו, הם ישר עברו למחנה שלו הרי אבא שלהם היה מנכ”ל חברה גדולה ומכובד מאוד במעגלים שלו. במשך שנים שלמות, הם בקושי חשבו עליי בכלל, ואני נשארתי לבד, ממש לבד.
רק לאחרונה, כשהגרוש מת מהתקף לב, פתאום הכל צף החוצה. רק אז נהיה ברור, את יודעת, שכל הרכוש שהוא צבר הלך לאשתו הצעירה. הילדים נשארו בלי כלום, ורק אז הם התחילו פתאום להגיע אליי, כאילו נזכרו שאני קיימת. ואני הרי יודעת למה…
לאחרונה הבת שלי התחילה לזרוק כל מיני רמזים דקים ש”צריך כבר לחשוב על העתיד, לדעת למי משאירים הכל”. אף אחד מהם לא יודע איזה הפתעה הכנתי להם. הם יגלו הכל רק אחרי שאלך לעולמי.
האמת? במשך שנים הייתי שקופה בשבילם. לא משנה שכל החיים הייתי שם בשבילם, הם תמיד הרגישו שזרים לי. אחרי הגירושין, פתאום הפכתי למוקצה, והם ראו רק אותו הרי הוא מפואר ומכובד, והוא ידע איך לקנות אותם. להיות לצידו היה משתלם, ואני? נשארתי לבד. אמא נטושה.
שנה אחרי שנה שמעתי מחברים משותפים איך הם מבלים עם אבא ואשתו החדשה טסים איתם לחו”ל, אוכלים במסעדות פאר, חוגגים, מתכננים עתיד מפואר. כל פעם כזה סיפור היה דוקר אותי ישר בלב, כאילו חותכים אותי בסכין.
בסוף, הבנתי שרק אני אחראית לחיים שלי. נסעתי לעבוד בחו”ל, בארץ בניתי את עצמי מחדש. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי חופשיה, בלי אף אחד שיעיק עליי.
חזרתי לארץ כשחסכתי מספיק שיפצתי את הדירה, קניתי רהיטים ומכשירים חדשים, רק לעצמי. השארתי לי גם קצת לפנסיה, שלא אחסר לי כלום.
ובתוך כל זה, הילדים שלי הקימו להם משפחות, שמחתי לשמוע חתונות מפוארות, ילדים, שמחות בלי גבול. ואז פתאום נפלה הבשורה: האקס נפטר וכל מה שהיה הלך לאשתו הצעירה. הילדים נשארו הלכה למעשה בלי אגורה מהרכוש. ואז, פתאום הם “נזכרו” בי התחילו לבקר, מביאים עוגות, ממתקים, גומלים קצת טובות, אומרים מילים יפות. אבל אני יודעת יש לכל אחד מהם איזה אינטרס בסיפור.
בשנים האחרונות אני מרגישה טוב ברוך השם, בריאות, מצב רוח, הכל בסדר. אבל לא מזמן הבת שלי התחילה לדבר ברמזים אמא, אולי כדאי שתחשבי מה יקרה בעתיד, מה את עושה עם הדירה לא עברה יותר משבועיים, וגם הנכדה שלי באה פתאום לבקר, היא רק שנה נשואה.
“סבתא, לא משעמם לך כאן לבד?” היא שאלה כמו בתום לב.
“אני מאוד אוהבת את השקט שלי,” עניתי בחיוך.
“אבל הדירה פה כל כך גדולה,” היא המשיכה, “קשה לך לנקות לבד, נכון? אולי תחשבי שנעבור לפה, אני והבעל, יהיה לנו כיף יחד, וגם לא נצטרך לשלם שכירות בתל אביב”
חייכתי בציניות. ראיתי לגמרי לאן היא חותרת.
“מי אמר שלא תצטרכו לשלם?” עניתי לה בעדינות, “אציע לכם שכירות טובה.”
היא לגמרי הופתעה ממני, כי כנראה ציפתה שאפתח את הדלתות ואציע לה הכל על מגש של כסף. אבל יש לי תכניות אחרות
כבר כמה שנים שכתבתי צוואה, ובה הדירה שלי לאחר מותי תימכר וכל הכסף יתרם לעמותה לילדים חולים. כשהבת שמעה על זה, היא נכנסה לסערה, התקשרה בצעקות, אמרה שזה לא פייר ושאני גוזלת מהנכדים שלה עתיד. גם הבן הגיע, ניסה להיות עדין, הציע שאני אעבור לגור אצלו. אבל שום דבר כבר לא נוגע לי בלב אני יודעת שהחיבוק המפתיע שלהם לא כנה.
תגידי, אם זו היית את, היית נותנת לנכדה שלך לעבור לגור אצלך?
