מאיה עמדה ליד הקבר הדומם של חברתה האהובה עלמה, ודמעות זולגות מעיניה. עברו ארבעים ימים ואין אף פרח מונח. הצללים ברחוב גבעת שמואל רדפו אחריה כשהלכה הביתה, פתאום נשמעה עצירה של רכב ישן מסוג מזדה. נהג מבוגר כלשהו שאל, “אפשר להסיע אותך? התחנה רחוקה מכאן. בבקשה, כנסי, זה לא טירחה בשבילי. מי קרובך כאן?”
“זו הייתה חברתי,” לחשה מאיה בשקט,
“לי זו הייתה אמא,” לחש הנהג.
“לאן לוקחת אותך דרכך?”
“תוכל לעצור לי בתחנה,” אמרה מאיה מחוררת המבט,
“יש לי יום חופשי, אני אקח אותך עד הבית,” התעקש הנהג ועד מהרה מצאה עצמה מאיה בדרך חזרה, מספרת לו על חייה
לא חלפו יומיים ופבל, כך הציג עצמו, עמד כבר בכניסה לבניין של מאיה עם שיחה שלא מן העולם הזה, כאילו ידיו הושיטו לה טלפתיה ישירות אל הנשמה.
מאיה ועלמה היו אחים בלב כבר מהגן בגבעת שמואל, בין אבוקדו לקקטוס. הן היו אחת בשנייה בתנועות, בבגדים, בחלומות. דרך כל מאבקי בית הספר, היו נהיות אחת את השנייה, אחר כך עברו ללמוד יחד בתל אביב. מאיה ביולדות, עלמה בהוראה.
הן היו נפגשות כל סופ”ש בשוק הכרמל, מתאהבות כמעט בו זמנית מאיה בבחור בן קיבוץ, עלמה בעירוני ולחוץ. עלמה מיהרה להתחתן כאילו העירה אותה אימת אובדן, בעוד חותניו של בעלה מתקשים לקבל אותה ללבם בשל הפערים החברתיים. שנה חלפה והבת כבר הייתה על זרועותיה של עלמה, אבל משפחת הבעל סירבה לראות בה חלק.
מאיה לא פעם שמרה על התינוקת, כדי שהזוג יוכל לצאת. גם היא רצתה לפעמים לצאת בעקבותיהם, אבל בלילה אחד השניים לא חזרו. רק בבוקר התעורר המציאות הקודרת: הם נהרגו בכביש, בדרך חזרה לבית.
מזכור השבעה עלמה היה מטושטש, תינוקת בַּידיים, ספקות בלב: היכן תשכון כעת? גם הסבים מצד אב לא רצו בה גם בחיי הבן לא הכירו בילדה, כעת זו זרה מוחלטת עבורם. אמה של עלמה נשארה לבדה, עם עוד שלושה ילדים קטנים למשוך. לבית יתומים הלכה הדרך של הפעוטה, שזה עתה מלאו לה שנה.
מאיה שלחה את לבה עם הילדה. היא נזכרה איך כל מילה ראשונה, כל צעד ראשון, היו תמיד לנגד עיניה.
עם משרה בבית חולים וחדר שכור אצל אלמנה בגבעתיים, חשבה לעצמה מי ייתן לה לגדל את הקטנה? רווקה, לבדה.
הילדה נמסרה למשפחת אומנה, כפי שהתעקש החוק. מאיה דאגה לאילנה כבתה שלה.
יום אחד פנתה אל בן זוגה “יונתן, אולי נתחתן? לבד לא יתנו לי את הילדה,”
“יוצאת מדעתך?” הרים יונתן גבה. “אני לא מוכן לזה!”
“אני רק רוצה לאמץ את אילנה, ואז תוכל לעזוב, לא תהיה שום מחויבות”
“אל תבקשי ממני דברים כאלו. שלום ולא להתראות.”
מאיה חזרה וברחה אל קבר עלמה. ארבעים ימים, ואף לא פרח. סמוך לקברו של בעל עלמה הוא כולו מוקף פרחים, זיכרונות עטופי צבע.
“עלמה, אני עוד אגרום שגם אצלך יהיה יפה עזרי לי, עלמה”
כאילו מתוך ערפל, הופיעה מול מאיה דמותו של פַּבל בשערי בית העלמין. “רוצה שאסיע אותך?”
“זו הייתה חברת נפש,” ענתה מאיה.
“לִי זו הייתה אמא. עכשיו אין לי אף אחד, אתה יודע?”
גם הוא ליווה מכאוב של ארבעים יום.
בדרך לבית סיפרה מאיה הכול.
“זה המקום, תודה שהקשבת,”
ועוד יומיים פבל מחכה לה בכניסה, עם ברק אחר בעיניים.
“מאיה, חשבתי אני פנוי, רוצה להתחתן איתך, ולאמץ את הקטנה?”
היא השתתקה, גופה קפא.
“ולא אכפת לך?”
“נהפוך הוא,” חייך פבל,
“עכשיו תספרי איך תסתדרי, איך תתגוררי עם הילדה.”
“אני שוכרת חדר קטן, אולי אמצא דירה”.
“אבל יש אצלי בית גדול, בואי תגורו איתי. מחר נתחיל לסדר הכול!”
שאלו אותה אם אפשר פשוט כך, להתחתן, לאמץ, לעבור אל ביתו בגבעתיים.
“אמא שלי תמיד רצתה בית, לא דירה,” סיפר
“גם לי, בית זה שורשים,” השיבה מאיה.
הכול הלך חלום בתוך חלום. נישאו צנוע בשקט בבית הדין הרבני אימצו את אילנה, שלושתם נכנסו לבית הרחב של פבל.
“תודה, מפה אני כבר אסתדר,” אמרה מאיה.
“ברור, זה ביתך. אני כאן, אך לא אעמוד בדרך,”
“אולי תיתן לי דירה לעצמי?”
“בשום פנים.”
הוא לא היה פולש, היה נוכח במרחק, עזר בכל לבו. מאיה טיפלה בבית, בילדה, בבישולים, ונעצרה במילים על רגשותיה.
“מאיה, למה את אוהבת אותי?”
“כי את שלי, בתי.”
פבל התמסר למשפחה כאילו נולד להיות אב.
יום אחד, בערב, פבל כרע ברך: “מאיה, בואי נתחתן שוב, אִתי, לא רק בניירות שאהיה בן הזוג שלך באמת.”
“אבל אנחנו כבר נשואים,” גיחכה מבולבלת.
“אני רוצה שנהיה משפחה בכל הלב,”
“גם אני,” לחשה.
מאז נולדו לאילנה אח ואחות למשפחה הגדולה היו שתי חתונות, שנתיים הפרש. הילדים כולם בגרו, אילנה יודעת עכשיו בדיוק היכן קבורים הוריה. קברם מטופח, שווה לזה של פבל ומשפחתו.
ילדיה של אילנה הביאו לעולם נכדה ראשונה. במעגל הסוריאליסטי של לילה ישראלי היה שם בית מלא אהבה. ומאיה ופבל הפכו לאבות-סבתא של משפחה רחבה, כולה בלב תל אביב בכרמים ובשדרות. אושרם נגזר משורש עמוק של טוב.
