היא הייתה בטוחה שהוא עני, אך האמת הותירה אותה בהלם!
אסור לשפוט אדם לפי לבושו, כמו שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו. המקרה הזה, שהתרחש לפני שנים רבות באולם תצוגה יוקרתי של רכבים בתל אביב, חרוט בזיכרוני היטב ומזכיר לי עד כמה חשוב לראות את האדם באמת.
במרכז האולם מלא הברק עמד גבר. הוא לבש קפוצ’ון אפרפר רגיל ומכנסי ג’ינס דהויים. הוא נשען בנינוחות על רכב ספורט חדש, מביט בדקדוק בפרטים הקטנים. לעברו צעדה בחורה מנהלת המכירות פסעיה מהירים, חליפה מוקפדת עליה, מבטה מלא זלזול ושפתיה מעוקלות בחיוך מתנשא.
היא עצרה בקרבתו, ובטון שלא מסתיר את בוזה הצביעה לכיוון הדלת:
**”תחנת האוטובוס מחוץ לבניין, מתוק שלי. תתרחק מהרכב זה רכוש ששווה יותר ממה שאי פעם תוכל לדמיין.”**
הגבר נותר עומד במקומו, רגוע ושליו. רק מבטו חמק לרגע אל שעונו. אז, דלתות המשרד נפתחו ברעש ומנכ”ל המקום פרץ פנימה, כשהוא ממהר ליישר את עניבתו וסוגר את הכפתור במקטורן.
המנכ”ל חלף על פניה של איילה כך קראו למנהלת אפילו לא טרח להביט בה. הוא נעצר מול הגבר בקפוצון והשתחווה ביראת כבוד:
**”ברוך הבא, אדוני! סליחה שהתעכבנו לא ידענו שבעל הרשת בכבודו ובעצמו יגיע כל כך מוקדם!”**
פניה של איילה החווירו; הביטחון נעלם, ופיה נותר פעור. הגבר הסתובב אליה לאט. פניו שקטות, מלאות אכזבה צוננת ולא כעס. הוא קרב אליה ולחש:
**”באתי היום דווקא כדי למסור לך אישית הודעת קידום. אך עכשיו, בזכות הדרך שבה התייחסת לאדם זר, ההחלטה נהייתה פשוטה בהרבה.”**
היא ניסתה לדבר, אבל המילים נעלמו כלא היו.
**הסוף:**
הגבר פנה למנכ”ל ואמר בקור:
**”אני לא רוצה בחברה שלי אנשים ששופטים אחרים לפי הארנק. תפטר אותה עוד היום. ותכין בבקשה את המפתחות לרכב הזה אני לוקח אותו בעצמי.”**
הוא שלף מכיסו כרטיס פלסטיק פשוט שהתגלה ככרטיס שחור יוקרתי ללא הגבלה והגיש אותו למנכ”ל. איילה נשארה עומדת במרכז האולם, מתבוננת בגבו של האיש שבדקה אחת הרס את עתידה רק מפני שחשבה שמי שלובש קפוצון אינו ראוי לכבוד.
**המוסר:** כסף יכול לקנות מכונית, אבל לא דרך ארץ. היו אדיבים לכל אדם לעולם אינכם יודעים מי עומד מולכם באמת.
