פנקס יומי, יום שלישי, רמת גן
רבקה, או כמו שכולם קראו לה רבקלה, שוב הסתובבה במיטה, כואבת ממפרקים דואבים ורגליים נפוחות. היא כבר התעייפה מביקורים אצל רופאים, מהבדיקות והטיפולים, ואיבדה תקווה שמצבה ישתפר.
עשרים שנה היא חיה לבדה; מעולם לא נישאה, בנה היחיד, נדב, נולד מפגישה ראשונה ויחידה של אהבה. ברגע שהעייפות השתלטה עליה, נשמע צלצול חד בדלת. בקושי קמה, גררה את עצמה, ופתחה.
על סף הדלת עמד נדב עם אשתו ענת. יד ביד אחז בעוז בן הארבע, ידיו אוחזות במכונית צעצוע צבעונית. לידם כלב עצום בגודלו.
“אנחנו חייבים לרוץ,” אמר נדב. “אנחנו חוזרים עוד חמישה ימים, עוז ונוחמן (הכלב) נשארים אצלך. מבטיח שנטפל כשנחזור.”
“אני חולה, בקושי הולכת,” ניסתה רבקה להסביר, אך קולה נשאר צרוד ותשוש.
“באמת שלא הייתה לנו אפשרות אחרת,” התנצלה ענת, סוגרת עיניים מאמץ כדי לא לבכות. “אמא שלי… אין אותה יותר…”
הנכד התחיל לבכות אחריה. אפילו נוחמן הניף אוזניו באנחה ממושכת. וברגע הזה נפל לי האסימון: אין ברירה, מישהו צריך לקום ולעשות משהו.
המחלה תקפה אותי לפני כחצי שנה רק חגגתי שישים, ופתאום הגוף קורס. אני רואה מסביבי מבוגרים עם מקלות הליכה, ויודעת שגם אני שם.
ידעתי גם שאמא של ענת, אסתר, כבר לא איתנו, ואביה נפל לפני שנים. עכשיו גם חמותה הלכה לעולמה, צעירה ממני בעצם. ופתאום אני לגמרי לבד עם נכד ערני וכלב ענק.
עוז כרך זרועות סביב הכלב, שמיהר ללקק אותו.
“תגיד,” גימגמתי, “הוא לא נושך? למה לא הבאתם איזה פודלון קטן? מה הוא בכלל, ענק כזה?”
“סבתא, זה בולדוג אנגלי,” הסביר עוז ברצינות. “קוראים לו נוחמן, והוא מתאים לי! הוא מתוק לגמרי!”
“ומה, צריך להוציא אותו לטיול?” נבהלתי קצת.
מעולם לא גידלתי כלב, במיוחד לא בסדר גודל כזה. רק חתולים היו לי פעם בבית, וגם הם כבר מזמן לא.
היה לי צער עמוק על אסתר, על כל הנשים במשפחה שעזבו מוקדם מדי. אבל יותר מהכול, לא ראיתי איך אסתדר לבד עם ילד מתרוצץ וכלב אדיר-ממדים.
“תצטרכי להאכיל גם אותו,” אמר עוז. “הוא אוהב בשר ודייסות, וסבתא, הגיע הזמן לצאת לטיול!”
לא זוכרת אפילו במה יצאתי החוצה. עוז שם לי את הרצועה ביד, בעצמו לקח אותי ביד השני וכך יצאנו.
כבר שבוע שלא הייתי בגינה, מרוב כאב, אבל הפעם פשוט הלכתי. בכיתי בשקט, מתפללת בלב לכוח להמשיך. אני זו שצריכה לדאוג אין מי שיחליף אותי.
נוחמן הלך בנחת לידי, לא משך אפילו לרגע, לא שם לב לכלבים אחרים שצרחו מסביב. אפילו קצת כיבדתי אותו, ובמיוחד כשהשכנות מהספסל הסתכלו במבטים בוחנים. הזדקפתי בגאווה.
“מה, קיבלת אורחים? אמרת שאת חולה! מי יש לך זמן עכשיו לכזה נכד וכלב? תקרסי! ואיך לא נמאס לך? והילד, למה אצלך? ההורים לא מתביישים?” צעקה ציפורה מהקומה החמישית.
עוז הידק את האחיזה בידי, ואפילו נוחמן נראה נעלב מההערות.
“שקט,” עניתי בעודי חולפת על ידן. “סתם קנאה. ביקשתי מעוז לבוא במיוחד! ואני בסדר גמור. ומבחינת הכלב הוא אלוף תערוכות!”
אם תדברו עוד מילה רעה ליד הנכד תבושו לכן! והבן שלי, נדב, לא הלך לנפוש, אלא ללות את משפחת אשתו בשעתה הקשה, אם כל כך מעניין אתכן!
חזרנו הביתה, מחבקת את עוז במעלית.
“תגידי,” שאל בעצב, “את לא תלכי לשמים כמו סבתא אסתר? כי חוץ ממך אין לי אף אחד. רק אל תלכי, סבתא אני אוהב אותך!”
“עוז שלי! אל תבכה. אני פה בשבילך, אקח אותך לגן, אחר כך לבית הספר, לאוניברסיטה ואחכה שתחזור מהצבא! תמיד אהיה איתך, אהוב שלי!”
למרות שהרגשתי על סף קריסה, הכנתי לשנינו ארוחת ערב, אפילו הלכתי למכולת, ובערב טיילתי שוב עם נוחמן; הכלב לא משך ברצועה, נהג כמו ג’נטלמן.
כשהילד והכלב נרדמו, שפכתי לעצמי כוס מים, ולגמתי כדור נגד כאב. כל הגוף זעק, אבל ידעתי שאין לי אפשרות אחרת. עדיין שמעתי בראשי את הדמעות של עוז.
אלוהים, תן לי כוח! עשה שהכאב יירגע, לא בשבילי בשבילו אני מתפללת!
למחרת שיחקנו יחד באוטו הצעצוע, ובית פתוח הביא אותי לרדת על השטיח לצידו, משהו שלא עשיתי שנים. אפילו בישלנו יחד דייסה, ואחר כך רחצנו את נוחמן שהתגלגל בשלוליות האביב.
תוך כדי רחצה, מצאתי את עצמי מנשקת אותו פתאום.
“למה בכלל פחדתי ממנו? הוא מדהים!” צחקתי לעצמי, מייבשת את הפרווה.
“עוז, למה קוראים לו ככה?”
“הוא מת על קציצות! ואבא אמר שלכלב תמיד צריך שם חכם שמתחיל ב-נ’, אבל נוחמן זה הכי טעים!”, צחק הילד.
הימים עברו במהירות קראנו אגדות, עוז הראה לי באייפד איך לשמוע סיפורים. למדנו אותיות, הילד המבריק כבר התחיל להרכיב מילים. נוחמן אהב להתכרבל עם גלידה, או להכין עיניים למעדן גבינה.
“שומעת, אמא?” התקשר נדב. “אני לא מבין איך את מסתדרת, אבל עוד נישאר קצת. ליזה צריכה תמיכה. סליחה”
“אני מצוינת!” עניתי לו. “תהיו שם בשקט, תלווה את ענת, אני דואגת לעוז ולנוחמן מצוין. עם כל בעיה מסתדרים! אל תדאג לי כל עוד יש לי בשביל מי לקום, אני בסדר!”
כשנדב וענת הגיעו סוף סוף, בראשם עברה מחשבה דאגה: איך מסתדרת אמא החולה, בלי עזרה, עם נכד גדול וכלב כזה?
“תגיד, נדב, זאת אמא שלך שרצה שם בחוץ אחרי כדור?!” לחשה ענת המופתעת.
“יואו, אמא, זה את?!” הוא פער עיניים.
בחצר התרוצצה רבקלה, אספה את הכדור, קולה מתגלגלת בצחוק. לא רצה כל כך מאז ילדות!
עוז דבק אלי ודמעות בעיניו.
“סבתא, תחזירי! מתי תבואי שוב?”
“בעוד שבועיים, עוזי, בא נלך יחד לבית קפה, לקארוסלה, אני עוד אחזור!” חבקתי אותו חזק-חזק, כאילו הכוחות יזרמו מידי אל ידיו הקטנות.
“אמא…” נדב דאג, “הוא כבר כבד”
“זה בסדר.” חייכתי. “עוז, חכה לסבתא! גם אותך נוחמן, הצלחת שלי, אקח עוד הרבה פעמים לטיול!”
רבקה היא שכנה שלי ואני מספר את הסיפור מאז ששיתפה אותי. באמת היה לה קשה לקום, אפילו ללכת למכולת. ואיך שיום אחד, בזכות עוז ונוחמן, קמה והתחילה לפעול וכל השכונה עוד לא מבינה מהגר הטוב שקרה.
“ריפאו אותי עוז ונוחמן,” חייכה אלי רבקלה. “כאב נשאר, אבל כלום לעומת שמחת הילד והחיבה של הכלב. אסור לשכב במיטה ולהתמסכן. אהבה מעוררת נס. חשבתי מה יהיה בלעדי? פשוט קמתי!”
יש לי בשביל מי לחיות! אז לא משנה עד כמה כואב או קשה קמו, לכו, בשביל הידיים הקטנות של הנכדים, שמרגישים בטחונות בחיבוק שלכם. זה הכי קסום שיש!
עשו את הכל בשביל הילדים, בן הזוג או הכלב והחתול שצריכים בכם. תתפללו לקצת כוח, תאמינו שזה אפשרי. בכל מצב, כשהלב רוצה, הגוף מצטרף ופתאום החיים הופכים קסומים.
תיהנו מכל יום, כמה שאפשר.
הבוקר למדתי משהו חשוב כל עוד יש לי בשביל מי לקום, יש לי בשביל מה לחיות.
