נכנסתי להיריון בגיל שש עשרה, כשהייתי עדיין בתיכון. בכפר הקטן שלנו זה עורר שערורייה אמיתית. אנשים רכלו עליי, ההורים שלי רצו להיעלם מבושה. אבא לא היה מסוגל אפילו להסתכל עליי. “עדיף היה שתמותי, מאשר תעשה לנו כזאת בושה! סע לסבתא שלך, אני כבר לא יכול לסבול את זה,” הוא אמר. נסעתי לסבתא בכפר הסמוך, שם היא גרה על קצה היישוב בבית ישן. היה קר ומנוכר, אבל החזקתי מעמד. הכי קשה היה בסוף ההריון לא היה מי שיעזור, אף אחד לא דאג לי. כשרק התחילו הצירים, מד”א בקושי הספיק להגיע. אבל הצלחתי ילדתי וגידלתי את הבן שלי בבית של סבתא.
כולם אמרו שכדאי שאחפש בעל, אבל לא רציתי. עבדתי וחייתי אך ורק בשביל הבן שלי. כשהודיה גדלה ונסעה ללמוד, יצאתי גם אני לעבוד בישראל. לא רציתי לעזוב קודם, לא יכולתי להשאיר את הילד לבד. החיים בארץ היו גן עדן לעומת הכפר. טיפלתי באישה מבוגרת שהתייחסה אליי נהדר. קיבלתי שכר הוגן, ולפעמים היא הוסיפה לי עוד 400800 ש”ח במתנה. הכסף הזה עזר לי אחרי כמה שנים לקנות לבן שלי דירה קטנה ולהבטיח את עתידו.
אבל הכסף ממש שינה את הודיה היא אפילו הפסיקה לבקר את סבתא. זה כאב לי, אבל המשכתי להעביר לה כל חודש 2000 ש”ח, ואת השאר חסכתי לעצמי, כי לא התכוונתי לחזור לאותו בית מתפורר. עברו כמה שנים, והודיה החליטה להתחתן. כמובן, שילמתי על החתונה ועזרתי לקנות כל מה שהיו צריכים. חשבתי שסוף-סוף אוכל לאסוף כסף לעצמי. אבל בחמש שנים נולדו להם שני ילדים, וכשפרצה המלחמה, הכלה נכנסה להיריון השלישי. המשכתי לעזור כלכלית. בכל זאת, הצלחתי לחסוך 80,000 ש”ח בשביל דירה.
חברה שלי בדיוק מכרה דירה קטנה ומסודרת, וקבענו שאני אקנה אותה ממנה. בקיץ הגעתי לסדר את ענייני הנוטריונים, אבל אז הודיה הפתיעה אותי. “אמא, מכרנו את הדירה וקנינו בית חדש. שילמנו מקדמה, עכשיו את צריכה להביא את הכסף לתשלום הבא”. “איזה כסף?” שאלתי בתדהמה. “72,000 ש”ח.” “אתה לא רציני. החסכתי לקנות לעצמי דירה!” “אמא, אנחנו כבר עם שלושה ילדים, אי אפשר לגור בדירת חדר. סמכתי עלייך.” “ולמה לא חסכת בעצמך? ואפילו לא הודעת לי מראש! תחפש את הכסף בעצמך, אני כבר סגרתי עסקה. אולי אוכל לעזור קצת בהמשך, אבל לא את כל הסכום.” “אמא, לא אכפת לך איפה יגורו הנכדים שלך?” “ברור שכן שלחתי לכם כל חודש 2000 ש”ח, הייתם יכולים לשים בצד. ממזמן היה יוצא לכם את הסכום.” “את תרוויחי לעצמך דירה בעוד כמה שנים, למה צריך עכשיו? הרי גם ככה תחזרי שוב לישראל!” “ומה יקרה אם יהיה לי משהו דחוף, או אחלה במחלה? איפה אגור?” “תחזרי לסבתא בכפר!” “אז תיקח אתה את הילדים ותחזור לשם!”
החלטתי להתעקש על שלי ולא להעביר את הכסף. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד דירה משלי. הודיה מאוד נעלבה והפסיקה לדבר איתי. שמעתי שלקחה הלוואות מכל מי שיכלה. אבל האם באמת הייתי חייבת שוב לתת לה את כל החסכונות שלי? הרי כמה אפשר?
