כמעט שנה אני יוצא עם אישה לא חסёתי על שקלים, לא עליה ולא על הנכד שלה. אבל מספיק שביקשתי שתארוז לי קצת בורקסים הביתה והבנתי מיד את מקומי בחיים האלה.
המלצר הניח בעדינות מולנו קופסת פלסטיק פשוטה, בתוכה נתח כמעט שלם של עוגת שוקולד. שרונה בחיוך מסופק קירבה את הקופסה אליה. ישבנו לנו בבית קפה קטן ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב, סביבנו התנגנה מוזיקת רקע שקטה, אבל בלב שלי הרגשתי משהו חורק, כמו דלת שמסרבת להיסגר.
כמעט שנה כבר, אני בן חמישים ושמונה, שרונה חמישים וארבע. שנינו אחרי נישואין, אחרי גירושים, ילדים שהתבגרו וגם, כמובן, נכדים. לי שניים בן ובת, והיא עם נכד אחדדביר, ילדון בן שש שמוכר לי פחות בתווי הפנים ויותר בפרטי היום-יום מאזינים קפדניים לאחי של קופות החולים.
שרונה אחסנה את הקופסה לתיק שלה, וחייכה אליי את החיוך הרך הזה, שכל פעם מחדש משכיח לי איך הזמן עבר.
דביר פשוט מת על כל מה ששוקולד, אמרה, ואני כבר מלאה, ממש אין לי מקום. מה, שנזרוק? חבל, לא?
הנהנתי בשקט, הרמתי יד למלצר, שילמתי כמובן גם על העוגה וגם על הקפה שלי והסלט שלה. הכסף לא חסר לא זה העיקר. זה התחושה, איזו מערכת בלתי נראית שנבנתה לאיטה בין שנינו בחצי שנה האחרונה; אני מתעקש לשכנע את עצמי שזה סתם “אהבת סבתא”. כמעט בכל הזדמנות, ובד”כ על חשבוני כמובן, שרונה לוקחת משהו קטן הביתה “בשביל דביר המקסים”.
פעם ראשונה היה שלושה חודשים אחורה יצאנו לקולנוע לראות סרט “גדול”. קניתי כרטיסים, ניגשנו לדוכן, ושרונה ביקשה את הדלי הכי גדול של פופקורן קרמל וקולה.
הופתעתי בדרך כלל היא שומרת על תזונה, מתוקה פחות קוסמת לה. חשבתי, לפחות תאכל איתי ביחד בסרט. נכנסנו לאולם, התיישבנו, שרונה אוחזת בפופקורן המכוסה במכסה שאף ביקשה במיוחד, בעצמה לא נגעה.
למה את לא אוכלת? לחשתי. זה טעים!
לא, לא בא לי, ענתה, אני אתן לדביר. היום נשאר לישון, ונדיר שפופקורן של קולנוע הוא מקבל בבית.
חנקתי את הקולה. הדלי לא מיועד לנו, מסתבר, אלא בלי תיאום במחשבתה, הוא לדביר וזהו. כל הסרט שמתי לב, מרגיש אשם כל פעם ששלפתי גרגר. בסוף ההקרנה הורדתי אותה לבית, והיא יצאה שמחה, הפופקורן צמוד אליה. ואני מרגיש כמו שליח שבזבז לעצמו על ההזמנה.
והכסף? לא הבעיה. שרונה עובדת מצוין, מתלבשת יפה, עם רכב משלה. מצוקה כלכלית היא לא.
אבל המכה האמיתית הגיעה בשבת האחרונה. שרונה הזמינה אותי לארוחת צהריים; הייתה הבטחה “הבורקסים המיוחדים שלי”. הבטחתי לעצמי לשדרג קצת, הבאתי יין טוב, פירות, מעט דג סלמון מעושן לשדרג את השולחן לאווירה. מהמטבח ריח האפייה גרם כמעט לחלום בהקיץ.
על השולחן במטבח עמדה קערה ענקית, מגבת בד מכסה על ערימה של בורקסים מבריקים בשמן. התיישבנו, שרונה מזגה תה, סידרה חמישה בורקסים בצלחת.
תאכל, שמוליק, תאכל בעוד הם חמים! אמרה ברוך.
בורקסים מעולים. שלוש עם בשר, שניים עם גבינה, שבעו אותי והשאירו טעם של עוד. פטפטנו, פתחנו את היין, האווירה נהייתה ביתית באמת.
שרונה, אלה פשוט חלום, אמרתי ונשענתי לאחור. יש לי בערב את הקטנטנים, הבת תביא את הנכדים ללון. תני לי קצת בורקסים הביתה, שיטעמו. תמיד הם אוכלים רק מהסופר, ביתי לא כל-כך חובבת מטבח.
ואז, חלום הסוריאליזם פרץ גבולות.
החיוך של שרונה נגוז, עיניה התקשחו, כל הגוף התכווץ.
שמע, שמוליק… אמרה בטון מתנצל וקשה בעת ובעונה אחת אני באמת אשמח, אבל אין לי הרבה. דביר צריך להגיע בערב, ואפיתי בעיקר בשבילו.
ניגשה לקערה, שאני ראיתי בעצמי שיש בה שלושים בורקסים לפחות, שלפה שקית צלופן והכניסה לשם שלושה בלבד שניים עם גבינה, אחד עם בשר.
הנה, מסרה לי את השקית העלובה, תן לנכדים לטעום. אסור שדביר יישאר עם כלום לארוחת ערב.
הבטתי בשלושת הבורקסים, ופני בערו מהעלבון הקערה מלאה ואני רק שהבאתי לה יין ופינוקים, לא חסכתי אף פעם. ועכשיו, על שלושה בורקסים היא חוסכת מהנכדים שלי?
שרונה, הרי יש שם המון, ניסיתי לשמור על רוגע, מבפנים הרגשתי שמתפוצץ לי. דביר לא יאכל כזה ערמה. תני לפחות שניים לכל נכד, יש לי שניים.
היא הידקה שפתיים, כסתה במגבת את הקערה כאילו הגנה עליה ואמרה בתוקף:
שמוליק, אני מאוד מצטערת. תכננתי מראש. אני מבטיחה לדביר. אל תיעלב, בבקשה. אכלת טוב. נהנית? יופי. השאר שייך לנכד.
היא קראה לזה “לחלק”. כאילו אני עובר אורח שמבקש תרומה, לא האיש שעד לפני רגע מילא לה שולחן כל טוב.
למה, בעצם, לפי ההיררכיה שלה אני נמוך יותר מילד בן שש?
כעבור חצי שעה הלכתי, מתחמק בתירוץ עבודה. שלושת הבורקסים היו במושב שלצידי, והריח שבעבר הרגיש לי חמים וביתי נהפך עכשיו לזיוף צורם. בראש ניסיתי להבין מה בדיוק עובר לה בראש, ומה זה אומר על שנינו.
תמיד חשבתי שאצל בני זוג, עדיפות הדדית היא בסיס הקשר הבריא. הילדים והנכדים כמובן מחוברים ללב, אבל בינינו בני הזוג חשיבות־על. אצלה הכול סביב דביר. הוא המרכז. אני מה, תורם פסיבי? המזמין? המשלם? קונה עוגות ופופקורן, שותק ולוקח אחריות “משפחתית” על נכד לא שלי?
אם זו “משפחה”, אז למה לבורקסים שלי היא מתחשבת, ומהצד השני אני פשוט פאקטור כלכלי? הבנתי העדפה מובהקת. דביר במרכז ומתפנק; הנכדים שלי זוכים לטעום פרוסה, במקרה הטוב. היא אפילו לא קלטה את ההשפלה כשהושיטה לי שלושה בורקסים קטנים, מכסה בגאווה את כל הערימה.
כשהגעתי, מצאתי שני נכדים, הבת עייפה פורקת שקיות.
אבא, יש ריח נהדר! אתה הבאת בורקסים?
הוצאתי את השקית והרגשתי בושה.
תטעמו, אמא של דביר שלחה… אמרתי בעוקם, בלי להסתכל לה בעיניים.
הבורקסים נעלמו בדקה.
יש עוד? שאלה הנכדה, מלקקת אצבעות.
לא, מתוקה. זה מה שיש. עניתי ויצאתי לעשן במרפסת.
עמדתי ברוח, הבטתי על אורות העיר הסוריאליסטיים, ותהיתי למה אני צריך את זה? אישה שחולקת נכסים כשמדובר בנכד שלה, אך על נכדי שלי מתקמצנת? הבעיה לא בבורקס אוכל יש בכל מקום. מדובר בגישה.
היא בכלל לא קלטה שהעליבה. בערב התקשרה, קול עליז: “דביר הגיע ואכל המון, כל כך שמח, עכשיו רואה סדרה בערוץ הילדים”. אני צייתי, שותק, ורציתי לומר: “הנכדים שלי שאלו אם יש עוד, ולא הייתה לי תשובה”. שתקתי.
אפשר באמת לקרוא לזה סתם ‘חסכנות נשית’? או שאולי אני סתם זקן רגיש מדי? קרה לכם פעם שסדרי העדיפויות התהפכו, והרגשתם שהכל עובר לכם ליד האוזן?
