יומן אישי, 13 במאי
היום שוב עמדתי ליד הקבר של חברתי היקרה עלמה. עברו ארבעים יום מאז הלכה לעולמה ועדיין אין פרח אחד על קברה. עמדתי שם עם דמעות בעיניים ושאלתי את עצמי איך אסדר עבורה את מה שמגיע לה. בסוף חזרתי הביתה ברגל, מסרבת לבכות ליד אנשים, והדרך נראתה לי אפילו יותר ארוכה מבדרך כלל.
ביציאה מהבית העלמין קרא לעברי גבר, בערך בן גילי. “אפשר להקפיץ אותך?” שאל בנדיבות אמיתית. “לתחנה עוד רחוק.” הסכמתי לבסוף להתלוות אליו, למרות ההיסוס. בדרך סיפרתי לו שהגעתי להיפרד מחברתי. הוא סיפר שאיבד את אמו, והשיחה בין שנינו הפכה מהר לשיחת נפש. בסוף הנסיעה הודיתי לו, לא תיארתי לעצמי שעוד אפגוש אותו.
השיחה ההיא המשיכה להדהד בי שעות ארוכות אחרי שירדתי מהרכב. בדיוק יומיים אחר כך, ראיתי אותו עומד בכניסה לבניין שלי, עם מבט קצת מהוסס. “מאיה, חשבתי על זה” פתח. “אפשר אולי לעזור? אני פנוי, ואם תרצי, אשתף פעולה עם כל מה שתצרכי.” נשמתי עמוק. הרי עד אותו רגע התרחקו ממני כולם, אפילו מישהו שאהבתי בעבר סירב לשתף פעולה כשביקשתי עזרה.
***
עלמה ואני היינו חברות מאז הגן. אמא שלי עוד שמרה אלבומי תמונות מהתלבושות הזהות, מחליפות הבגדים, מהסודות ששמרנו זו לזו. כל שנות הלימודים הלכנו יחד, ואחרי הצבא למדנו שתינו בירושלים אני רפואה, היא חינוך.
האהבות שלנו התרחשו כמעט במקביל. אני התאהבתי ביואב מהכפר, עלמה נמשכה תמיד לאורבניות. התחתנה מהר, ממש מתוך דחיפות, ונולדה לה בת, אוריה. אבל ההורים של בעלה לא קיבלו אותה כלל, והרגשתי בכל ליבי את העלבון. מידי פעם שמרתי על אוריה כדי לאפשר להם לצאת קצת, וגם כשקינאתי, תמיד עמדתי בהבטחותי.
עד שיום אחד הם לא חזרו. לפנות בוקר הטלפון הקיש בפעמון ליבי תאונת דרכים. נשארה רק אוריה הקטנה, בת שנה אחת.
בהספדים כמעט לא זכרתי כלום, רק תינוקת תופסת בי חזק. משפחת האב סירבה לה באותה תקיפות כבתחילה, ולא נשאר לי אלא לטפל באוריה בעצמי, לכמה שאפשר. היו לי כבר רגשות עזים כלפיה; ליוויתי את צעדיה הראשונים ופיה, שהחל לקרוא לי “אמא”.
אבל כשהייתי רק דיירת זרה בחדר שכור אצל קשישה, בלי חתונה ובלי משפחה, אף אחד לא איפשר לי לאמץ את אוריה. לקחו אותה. כאב לי מאוד ולא ידעתי איך להתמודד.
***
עודדתי את עצמי, שוחחתי שוב עם עומר בן הזוג של התקופה. “תקשיב, עומר, אולי תחשוב על נישואים פורמליים? רק שנוכל לאמץ? אחר כך ניפרד.” “שום מצב,” הדף אותי, “את מבקשת ממני לשקר לכסף, למסמכים, לקשר?” הבנו שזו פרידה.
וברגע הנשבר הזה, שוב חזרתי לקבר של עלמה. הדמעות באו מעצמן. על חלקת הקבר של בעלה בלטו זרי פרחים, ואצל עלמה הכל היה שומם. הבטחתי שבקרוב אטפל גם בזה.
שם, אחרי כל הדמעות, הציע לי אותו גבר יובל שמו שוב להקפיץ אותי ברכבו. הפעם גם שיתפתי אותו במה שאני עוברת. סיפר שהיום מלאו ארבעים לאמו. אולי זו הסיבה שהוא מבין.
בשיחה נפרדה, אבל יומיים לאחר מכן דפק בדלתי עם הצעה אמיצה: “בואי נעשה הסכם. ככה תוכלי לקבל את אוריה. נשמע לי שגם את, וגם היא, וגם אני כולנו נרוויח מזה, אפשר לעזור.” השתוממתי, אבל הסכמתי, כי לא היה לי מה להפסיד.
עברנו יחד הליך מהיר, בחתונה ברבנות המקומית, ולאחר מכן באימוץ אוריה. הגענו לבית של יובל והבית באמת היה בית, דירה מרווחת עם גינה קטנה, ממש כמו שחלמתי. הוא הציע שנישאר כולנו, ואני, בחוסר בטחון, חשבתי שאגיב בעצמאות ואחפש דירה.
“האשה שלי תחיה לבד?” חייך בחיבה. “לא יקרה. אתן כאן חלק ממשפחתי כבר עכשיו.”
***
יובל מעולם לא לחץ. תמיד עזר, היה רך, אחראי ודואג. הייתי לבד הרבה זמן, והיה לי קשה להיפתח, אבל יום אחד הלב שלי השתנה.
“אמא, למה את אוהבת אותי?” שאלה אותי אוריה באחד הערבים. “כי את הילדה שלי,” עניתי ופעם ראשונה הרגשתי באמת אמא.
יובל הפך להיות הכל בשבילי ובשביל אוריה. אחרי שנתיים הציע לי נישואים מחדש, והפעם עם טבעת, מול כל המשפחה. הסכמתי בהתרגשות, והפעם נישאנו מתוך אהבה אמיתית.
עסקנו בבניית בית, והבאנו עוד שני ילדים משותפים. היום כבר יש לנו נכדים; אוריה כבר אימא בעצמה.
***
לפעמים אני חוזרת עם יובל ואוריה לבית העלמין, מניחה פרחים לשניים שאהבנו עלמה ובעלה. הקברים מסודרים, יש עליהם תמיד פרחים טריים. אוריה יודעת בדיוק לבוא, להניח פרח, לספר על המשפחה החדשה שלה. יש לה סבתא, ויש גם סבא, יש אח ואחות.
משפחה ישראלית רגילה, לא מיוחדת. מה שבאמת מיוחד הוא שכולנו בחרנו לאהוב.
וברגעים האלה, בתחושה שמחבקת אותי, אני יודעת שהכול הסתדר תמיד כמו שצריך גם אם זה בדרך הארוכה והכואבת.
