כל התכנון שלנו היה אמור להיות קיץ ישראלי שקט: אני ונעמה, אישתי, עם הקיה שלנו, מסלול הלוך לכנרת של מעל אלף קילומטרים הלוך ושוב, וההתרגשות המתוקה של החופשה באוויר. תמיד אהבנו מסעות בכבישי הארץ החופש לבחור מתי לעצור, לאן לסטות, בלי לרדוף אחרי לו”ז רכבות, ילדים צורחים מבעד לקיר דק, או טיסות מתבטלות.
אבל הפעם עשינו טעות חמורה שיתפתי בטעות מישהו בתוכניות.
זה קרה בארוחת שישי אצל קרובים: ברקע עמבה וווליום גבוה, בין הצלחות ועלי הגפן, הפלגתי בשיחה, ציינתי שבקרוב אנחנו נוסעים לאילת וחוזרים שבועיים אחרי וכמובן, ברכב הפרטי שלנו.
“וואלה?! באיזה תאריכים אתם?” קפצו מיד שולי ודותן.
לא חברים קרובים סתם אנשים שמכירים מבריכות ושבתות.
“עולים ב-15, חוזרים ב-29,” הייתי תמים, אפילו לא חשדתי.
“מצוין! זה בדיוק התאריכים שלנו!” דותן, עם חיוך רחב, הניח סכין. “רצינו לנסוע ברכבת, אבל אין כמעט כרטיסים הכול תפוס. אולי ניסע איתכם? מתחלקים בדלק, עושים שמח, מבטיחים לא לריב.”
הסתכלתי על נעמה היה ברור מה עובר לה בראש: “מה פתאום.” ניסיתי לגמגם, להסביר שאין הרבה מקום, שאנחנו נוסעים לאט, אוהבים לעצור הרבה.
“עזוב שטויות, מזוודה אחת קטנה לשנינו!” דותן התעקש. “אסור לפספס כזו הזדמנות בדלק עכשיו, זה חיסכון רציני. תעשו מצווה, אנחנו כמו משפחה.”
נשברתי. רצון טוב וחולשה ישראלית טיפוסית. ההבטחה לחיסכון פתאום נגעה לנו בנקודה כואבת מי לא רוצה לחסוך? מה גם, לא נעים לסרב פנים מול פנים ונכנענו.
“מי שנכווה מרותח, מנפנף גם מקר”
נקבע להיפגש חמישה בבוקר ליד הבית. אני ונעמה, מסודרים, תא מטען מאורגן בול תרמילים, בקבוקי מים, פקא”ל קפה, שמיכות. שולי ודותן הגיעו באיחור של כמעט ארבעים דקות.
“סליחהההה, המונית הסתבכה,” שולי אומרת בטון כאילו איחור זה שירות. מאחוריה מזוודה בגודל מזנון קטן ועוד שקיות נשנושים.
“באמת, סיכמנו לנסוע עם כמה שפחות,” לא ממש התלהבתי.
“מה לעשות, שולי צריכה אפשרויות לבגדים,” דותן גיחך.
התחלנו לשחק טטריס עם כל הציוד.
ואז הגיהנום התחיל: לשולי חם מזגן על מקסימום, דותן קופא. ביקשו להחליף מוזיקה. עצירות אין סופיות: קפה, שירותים, פיצה, רגליים מתעייפות, סיגריה.
הלוז שבניתי שיעקוף פקקים לפני שכולם קמים הפך לבדיחה. כל חמש דקות עצרנו כמו מונית שירות.
והשיא הגיע בתחנת הדלק.
מילאתי מיכל 350 שקל, חוזר לאוטו. דותן יושב, לועס בייגלה.
“מה עם הדלק?” אני רומז. “נתחשבן בסוף הדרך, שלא נתבלגן על הקטן,” מוריד עם יד.
משהו בי רתח, אבל נעמה לוחשת, “אל תעשי עניין, יסתדר בסוף.” סגרתי את הפה. גם על אגרות הכביש שילמתי, הם אפילו לא שאלו כמה.
הם פיזרו פירורים על הריפוד, ליקקו את האצבעות, ובכל פעם העירו “יאללה, מה קרה, יש שואב אבק.”
הגענו לאילת לקראת חצות, עייפים לא מהכביש מהחברה.
“מה הבעיה, הרי הייתם נוסעים בכל מקרה!”
בבוקר, אחרי לילה קצר, ישבנו במטבח המשותף של הצימר. שלפתי מחברת עם כל ההוצאות.
“טוב, חברים: דלק 1,200, אגרות כביש 250, סה”כ 1,450. חצי מזה 725 שקל.”
דותן כמעט נשנק מהתה. שולי נבהלה.
“מה זה השבע מאות? זה אמיתי?” שולי תוהה.
“ממש,” אני רגוע. “סיכמנו חצי חצי.”
דותן מניח את הכוס: “אבל הרי היית ממלא דלק גם ככה! לא הוצאנו שקל יותר. תבין סתם רצינו טרמפ. זה בקטנה. נשלים לך איזה מאתיים, שלוש מאות. לא חצי זה מוגזם לגמרי. התקציב שלנו כבר מתוח.”
התעצבנתי: “תקשיבו, סיכמנו הכול מראש. הייתי אמפתי לבקשות, שילמתי על כולכם, איחרנו, עשינו לכם נעים, זה עסקה. לא טיול חברותי.”
שולי משכה בכתפיים: “חשבנו שזה נטו בשביל לשמור על אווירה טובה. היינו הולכים ל’בלבול-טרמפ’ יותר בזול.”
נעמה לא התאפקה: “נהג אחר היה מוריד אתכם McDonald’s בדרך בגלל הבלגן שעשיתם.”
דותן מסכם: “הכי הרבה נוכל לתת אלף, לא יותר. לא ממשקיעים על דבר שאתה ממילא עושה.”
אני קם. “לא צריך כסף. קחו מתנה. אבל חזרה תסתדרו לבד.”
“אבל… אין לנו כרטיסים, קבענו שנחזור איתכם!” דותן דופק על השולחן.
“לא קבענו. קבענו חצי-חצי. אתם הפרתם. ביי ובצלחה.”
חצי חופשה בנפרד, חזרה נעימה
עשרת הימים הבאים, כמעט שלא ראינו אותם; בכל מפגש על החוף הם הסתובבו. יום לפני החזרה, שלח דותן הודעה: “יפה, תפסיק לקטנוני. ניתן שלושת אלפים לשני הכיוונים. תחזור איתנו, שולי תכף מתעלפת מאוטובוסים.”
לא הגבתי.
לקראת עלות השחר, ארזנו, בדקתי שמן ברכב. החזרה שקטה, המוזיקה שלנו, עצירות בפיקניקים, נחת בכל מטר.
רק אחרי זה שמענו דרך חברים איזה ״טיפוס לא נעים״ אנחנו: השארנו “חברים” תקועים בדרום, וגרמנו להם להוציא המון כסף ועצבים. הם התניידו באוטובוסים ומוניות כל הדרך לצפון, ועכשיו משמיצים אותנו בלי סוף.
אבל ניסינו, למדנו פעמיים לא יקרה. כששואלים אותי, “אתם נוסעים, אפשר להצטרף?”, אני מחייך, אבל עונה בחיוך: “סליחה, אנחנו אוהבים לנסוע רק שנינו.”
