בדיחה
– דנה! דנוש! אפשר להעתיק?
הלחישה של טל פרצה ברחבי הכיתה, ועדנה וינר המורה שלנו הרימה עיניים מהיומן שמילאה.
– שלו! תרגעי כבר, תכתבי לבד!
– עדנה, זה קשה! טל בחיים לא הייתה מתביישת להגיד מה שעל ליבה.
– מי אמר שחייב להיות קל? וחוץ מזה, טל, לדנה יש מבחן אחר. אז לפנות אליה לא יעזור.
– מה זאת אומרת?! היא הרי ראשונה בשורה!
– ככה! חייכה עדנה וינר בזיהוי את טון הדיבור של טל. אני נתתי לה תרגיל שונה לכולם.
– נו באמת! זה לא פייר! טל נצמדה למחברת לשנייה, ואז המשיכה לחפש דרך יציאה.
אף אחד לא שם לב איך דנה התכווצה לה מאחור, מפחדת אפילו להרים עיניים מהמחברת.
זה כבר היה ידוע למורים שדנה היא ה”מקל והגזר” של הכיתה. פשוט ירשה שכל מבריק, וכל כיתה משתמשת בה בחוסר בושה. והיא? אם תעז לסרב תמצא את עצמה מנודה.
אבל דנה מעולם לא הייתה רעה. היא נתנה להעתיק מדי פעם, אבל לפי עצות אמא שלה עשתה את זה בחכמה, כדי שלא יהיו לה בעיות עם המורים.
– דנוש שלי, אני יודעת שאת ילדה טובה. אבל תשמרי גם על האינטרסים שלך. בשביל להתקבל לאן שאת רוצה, עלייך להצליח בתעודות. וחבל להרוס אותן בגלל שטות של אחרים.
אמא שלה צדקה כמובן, אבל דנה רק נאנחה. אמא פשוט לא ידעה כמה קשה להיות מצטיינת בכיתה שבה לאף אחד לא אכפת…
אמא שלה העבירה אותה לבית הספר הזה אחרי הגירושים מאביה. היו אינספור סיבות לזה. אחת מהן שאחיה, נעם, עמד להיוולד. ואי אפשר היה להתעלם מזה האב הקים כבר משפחה חדשה כשההורים עוד היו יחד.
אף אחד בכלל לא ניסה להסביר לדנה מה קורה. המבוגרים טיפלו בענייניהם, והיא הייתה יושבת בחדר ילדים עם אלבום וצבעים. וצובעת כל דף בשחור, בדייקנות בלי להשאיר אפילו קמצוץ של לבן.
סבתא שלה הייתה הראשונה להבין.
– מה עשיתם? תראו לאן הגעתם! שברתם את הילדה.
הייתה זו סבתא מצד האב, ובכל זאת עמדה לצידה של אמא.
– בדיוק כמו אבא שלה! גם הוא תמיד הסתובב וחזר, סוג של אופי… רק שהוא בסוף חזר בלי ילדים מחוץ לנישואים.
– וסלחת לו?
– מה היה לי לעשות, דנה? אהבתי אותו. וידעתי שגם הוא אוהב אותי, אחרת לא היה חוזר. אבל זה כאב ולא באמת סלחתי. היום אני לא מבינה בכלל למה סבלתי. לפחות לך הגורל האיר פניו כי לא היית מצליחה להיפרד ממנו אחרת. את בדיוק כמוני, דנוש… היית סולחת.
– אולי… זה פשוט מאוד קשה…
– מבינה. את יודעת, דנה עומדת עכשיו בין פטיש לסדן. תחמלי עליה! את לא אשמה…
– כן, אתם צודקים. רק אנחנו אשמים…
ואמא של דנה עשתה את מה שאף אחד לא ציפה הושיבה אותה וסיפרה לה את כל האמת בגיל שש.
– דנה, אבא ואני כבר לא נחיה יחד.
– למה?
– אנחנו מתגרשים. מאז נחיה שתינו ואבא תיפגשי בשבתות או ימים שיהיה אפשר. דנה, אל תבכי! תסתכלי עליי! אבא יישאר האבא שלך, תמיד! מבטיחה!
– ואת? את תישארי?
– בטח, ממי. לא הולכת לשום מקום…
רק אז הבינה אמא מה הכאיב כל כך לדנה בזמן שהיא צבעה הכל בשחור.
למרות הקושי, הצליחה אמא להסביר הכול. לא היה פשוט, אך עם הזמן העניינים התבהרו. דנה פגשה את אבא, לא לעיתים קרובות כמו שרצתה, אבל זה הספיק להבין שלא אותה עזבו אלא את אמא. אביה המשיך לפנק אותה, הגיע להבנה עם אמא כך שלא תפגע. דנה נסעה לנתניה עם המשפחה של אביה, שיחקה עם אחיה, ואפילו מצאה שפה משותפת עם האישה החדשה של אבא, אילה, שהייתה די חביבה.
אבל כל זה השאיר חריצים בנפש של דנה. לפעמים הייתה חושבת שאולי אביה עזב כי היה חסר לו משהו, אולי היא לא מוצלחת מספיק? הרי את אחיה הוא גידל באהבה.
אמא וסבתא חזרו ואמרו לה שאוהבים אותה מאוד, אבל הספק ברחבה לא מרפה. ותמיד היה מופיע ברגע הכי לא פשוט.
בהתחלה זה לא נראה רציני. קצת רעד בברכיים בטקס פתיחת השנה. במשך שבוע דנה למדה עם אמא שיר קצר, חזרה עליו מול המראה ועוד הייתה בטוחה שתצליח. תמיד בגן היא קיבלה את התפקידים הכי קשים.
אבל הפעם זה לא עבד. כשהחזיקה במיקרופון, חיפשה בעיניים את אמא ופתאום כל המילים פרחו מראש. רק דמעות. אפילו מלה לא הצליחה להגיד.
המנהלת כרעה לידה, מחתה דמעה ולחשה:
– תספרי לי אחר כך?
לא נותר לה אלא להנהן.
עדנה וינר לא שכחה. אחרי השיעור חיכתה לדנה בחצר.
– הנה את, תאמרי לי את השיר? אני כל כך רוצה לשמוע.
לכאורה רגע שולי אבל עבורה היה הכי משמעותי בעולם. היא נשמה עמוק, עזבה את יד אמא ודקלמה בביטחון שהפתיע את כל הנוכחים.
– כל הכבוד! ידעתי שתצליחי!
– אבל… נכשלתי. שוב דמעות.
– מה פתאום לא? הצלחת ועוד איך! מה זה משנה שזה קרה עכשיו ולא בטקס? דנה, את אלופה! אני אומרת לך כמנהלת בית הספר!
– נדמה לי שכן…
את הרגע הזה לא תשכח לעולם. ובעתיד, כשעדנה תהיה גם המחנכת שלה, היא תשמח לדעת שזו מישהי “משלה”.
עדנה באמת עקבה אחרי דנה.
– יש לכם ילדה עדינה, טובה, חכמה, אבל שבירה מאוד אמרה לאמא. צריך לשמור עליה. לא חשבתם להעבירה לבית ספר מדעי? יש לה כישרון מדהים במתמטיקה, וכאן… תשמעי, בית ספר טוב, אבל רגיל. הרוב לא מתעניינים, דנה מתקשה היא מתאמצת לא לבלוט וזה כמו לכסות אותה בשלוש שמיכות ולסגור היטב. מבינה?
אמא הבינה, אך לא יכלה לעשות דבר. בית הספר ההוא היה רחוק, ולא היה מי שייקח אותה. אבא עוד בתקופת לידה, סבתא חולה, והיא עובדת בשתי משרות כדי לממן דירה. בדירת חדר לא היה כבר מקום.
– דנוש, תחזיקי עוד קצת מעמד. נטפל בהכל בסוף תעברי לבית ספר המתאים. אמרה אמא, מחבקת אותה על הספה.
– אל תדאגי, אמא. אני אחזיק…
– איך בבית הספר?
– הולך… ניסתה להישמע שמחה, אבל בלב חשבה שלה בכלל לא הולך.
– לא הולך ולא נוסע אמא צבטה אותה קלות יאללה, ספרי לי באמת!
דנה צחקה, מנסה להתחמק, ובסוף מספרת לאמא הכול.
לא פגעו בה ישירות, אך מאחור שמעה:
– שוב דנה עושה הצגה! שמעת איך עפה בהיסטוריה? אחרי זה אין לנו סיכוי לציון טוב. לא יכלה לענות כמו כולם, אה?
אף אחד לא אמר משהו ישירות, אבל זה השתנה.
– דנה, יש לי רק עשר דקות! לא אספיק כלום! טון טל גרם לה לשלוח לה דף טיוטה.
עדנה שהייתה עסוקה בהודעות, לא ראתה מה קורה.
תום, היושב לידה, קירב אליה את המחברת שתוכל לראות את הנוסחון.
– תודה לחשה ודקרה בעדינות בטעות שטל עשתה.
הם הבינו אחד את השנייה בלי לדבר, אחרי שנים של ישיבה משותפת. מספרים בדף, הנהון קל, ותום מתקן.
הדף עבר לטל, ובשיעור שררה פתאום דממה.
אבל עם הצלצול החלו קשיים.
– מה את בכלל שווה? יושבת כמו פסל, סוף רבעון ואני עוד לא התחלתי! טל דפקה על השולחן.
– טל, זה לא הוגן! ענתה דנה ושמרה על שלוות קול, אם כי בבטן התבשל כעס.
באמת, כל הזמן צריכה לעשות לאחרים טובה?
גם סבתא נהגה לומר מה פתאום, דנה. את בחורה, לא פועל נמל!
– סבתא, גם את מקללת! שמעתי!
– אני כבר לא בחורה למטרות שוק… לי מותר לעשן ולקלל מדי פעם. לך לא! זה לא מתאים. את לא רוצה להיות בת זוג של החבר נכון?
– למה לא?
– כי בנים לא מתחתנים עם הידידות… הם מתיידדים, מתחתנים עם אחרות. יש בך משהו מעבר, קללה לא מתאימה.
– אז מה כן?
– דברים אחרים… אל תכריחי אותי להסביר…
וכרגע, כמה שלא רצתה, לא קיללה. כי ידעה שסבתא צודקת.
– טל, תניחי לה! תום ארז בעצבנות את לא צודקת, למה שכולם חייבים לך?
– חברות לא עושות כאלה דברים! טל דפקה שוב והעבירה אשמה.
– זה לא נכון! דנה נשברה. על מה את מדברת? עזרתי לך מה עכשיו?!
דנה אספה תיק, דחפה את טל מהדרך וברחה מהכיתה, מונעת דמעות מול כל הכיתה.
טל רק לחשה אחריה אני אטפל בך, דנה. תלמדי צניעות…
הן לא דיברו יותר, גם לא בשבוע שאחר כך.
טל ניתקה קשר, והכיתה רק תהתה מה היא תכין לדנה.
והיה לה ראש טל ידעה להפוך למי שבא לה את החיים לגיהינום.
דנה פחדה מה יביא המרד שלה, אבל טל הפתיעה אותה.
– דנוש, די לכעוס. שתי שבועות את כועסת! יאללה, נרגעת? חייכה טל חיוך אמיתי, שגרם לדנה להסס.
– אני לא כועסת.
– בטח… עזבי, שנה. ספרי איך את חוגגת ראש השנה? בבית או נוסעת?
אפילו לא רמז לעבר, דנה נרגעה. שיהיה.
איזו טעות! טל לא תשכח ותנקום.
לכן כשהופיעה פתקה חשודה בתיקה של דנה, היא בכלל לא קישרה את זה לטל.
“דנה! את נורא מוצאת חן בעיני! תום.”
כתב היד כמו של שכן ספסל. דנה לא עלתה על זה שזה זיוף מתוכנן היטב. טל עבדה עם ענת, מורה ללשון, חיפשה תלמיד שדומה בתווים שלו לתום. השיגה באמצעות חברות מהכיתה המקבילה, ושמה את הפתק בתיקה של דנה בהפסקה תוך כדי שטל וחברותיה מסיחות דעתה בוערת בכדור עף.
– יאללה, חזק יותר!
כשדנה שלפה את הפתק, כולן התעלמו לכאורה.
– מה זה? דנה! חבל על הזמן, את שקטה וזה… בנות, תראו! תום דלוק על דנה! טל חטפה את הדף ורקדה בין הארונות. נחשוב אסטרטגיה!
– טל, תחזירי!
– עזבי, רגע… לא! את צודקת, לא צריך אסטרטגיה! תום! תום! טל יצאה לקרוא לתום מחדר הבנים.
דנה חיוורה שרק יומן פרטי ואמא שלה יודעים שתום מוצא חן בעיניה.
– זה רע, אמא?
– למה?
– מוקדם מידי…
– יש דבר כזה מוקדם לאהבה, דנוש?
– אולי זה אהבה?
– עוד לא. זה נקרא התאהבות. תחושה נהדרת לפני האהבה. כאילו שאת על מפתן הדלת. דמייני מאחור הכל שמחה, כאב, אולי גם שנאה.
– למה? אמא!
– אהבה מגוונת, דנה. לא קל איתה, אנשים מחפשים כל החיים. אולי זה הפחד להיות לבד? אולי… אבל כולנו רק רוצים מישהו שיחזיק לנו יד. למצוא אותו קשה, לסמוך עליו עוד יותר. גם לעמוד על מפתן זו הרגשה מדהימה.
– הכי מדהים… חוץ מהיום שנולדת.
– כלומר, זה טוב?
– ברור! בתבונה.
– אמא…
– בסדר, לא חוזרת על עצמי. את ילדה נבונה. ספרי על הילד.
– כן…
דנה הסתירה את סודה, שמרה עליה. ועכשיו הכל מתפוצץ.
טל הבינה לפי האופן שבו דנה קיפלה את הפתק ועד ההבנה במבט שתום אפילו לא התקרב לתיקה (הרי שיחק איתה ועם הכיתה באותו הזמן).
הבנים יצאו וצחקו, וטל רקדה עם הפתק.
– מה קורה פה?
עדנה הופיעה משום מקום, והכיתה השתתקה.
– עדנה, יש לנו חידוש! טל העבירה את הפתק לשפתיים ונופפה בו. תראו מי פה חתן וכלה!
– טל, מה את מדברת? עדנה נעצה בה עיניים. מה יש לך?
– פתק! שתום כתב לדנה! שהוא דלוק עליה!
צחוק קל ריחף, אבל לא המריא.
– שקט מיד! עדנה פנתה לדנה. דנה?
דנה נזכרה באותו בוקר של כיתה א’, בשירים שלא הצליחה להגיד. ובבטחון של עדנה שהאמינה בה.
– אין לך ממה לפחד! אני יודעת שתצליחי!
וכאילו לבד, קמה מהקיר, צעדה, עמדה מול עדנה שהביטה בה באהבה.
– טל גנבה לי את הפתק. לא רציתי שיראו…
– הבנתי. תום? עדנה פנתה לבנים.
ועד קרה הבלתי צפוי.
– כן, אני כתבתי אותו.
תום התרחק מהחברים, ניגש לטל ולקח את הפתק.
– לא יפה לקרוא מכתבים של אחרים, טל.
– שקרן! זעקה טל, כשהבינה שכל הקנוניה נכשלה.
לא יהיו לצחוק על דנה, לא שיימינג. רק עוד דנה עם כתפיים זקופות.
טל לא תבין, שדנה מחזיקה את ראשה כך כדי לא להיחשף.
אבל באותו רגע, משהו השתנה. דנה סידרה את כתפיה בגאווה שבאה פתאום, לא מפחד; אולי לה פרשו כנפיים? מן תחושת קלילות.
– טל? עדנה נאנחה.
– מה?! בסך הכל התבדחתי! הוא משקר…
– תחזירי! תום לקח את הפתק, קיפל בזהירות ושם בידה של דנה. זה שלך! ואל תראי לאף אחד מה שאני כותב, בסדר? עדנה, היום יש חיבור? ענת אמרה…
– כל הכבוד על הכנות… יהיה! אבל נושא אחר. רוצו! הצלצול כבר עבר, עוד לא התארגנתם.
וכולם התפזרו ואילו דנה מחזיקה פתק קטן בלב.
את הדף הזה, תשמור בדקדקנות ביומן שלה. עד לחתונה, אז תביא את היומן לתום.
– קח, בעלי.
– מה זה, אשתי?
– ההתחלה שלנו…
– בוטחת בי שאקרא?
– אתה כבר יודע הכל.
– לא, לא הכל…
– ומה נשאר סוד? תתקרב אליו, על אף קריאות “מר במזל”, ולהיטים.
– זוכרת שסיפרת לי על אהבה והתאהבות?
– בטח.
– עברת את המפתן הזה?
העיניים שלה נצצות ולחש קטן ותום יוכל לשמוע על אף הרעש:
– ברור! סגרתי הדלת מאחוריי! אני כבר לא מאוהבת…
– מה?! תום משתומם.
– אני אוהבת אותך. הבנת?
– עכשיו כן! מתוק, דנה?
– מתוק!
