כשהייתה לירון בת שנתיים, היא חיה בבית הילדים. אני הגעתי לצלם את הקטנטנים. קיבלתי לידי את הילדים שהכי קשה למסור.
נכנסתי לקבוצה שלה וראיתי ילדה עם פרצוף עקום, קדר, כמעט זקנה. איזה ילדה לא יפה, חשבתי. ואחר כך התחלתי לצלם אותה. ואז ראיתי אותה. מתחת למסכה השקטה והעגומה היא חיה.
קל מאוד “לפספס” מבט של ילד מנותק רגשית. הילדה המשונה הזאת, לירון, הביטה ישר לעדשה. בלי למצמץ.
ופתאום, ראיתי את הנשמה שלה. בודדה, בודדה עד הלב השמיים. כואבת. אפילו לא תקווה. רק רגע ראשון בחיים שלה שמישהו שם לב אליה באמת, אל הנשמה שנדחתה והבינה הכל. כמו שלי. ואז היא הורידה מבט. ודמעות הציפו את עיניה.
ביקשתי מהמחנכת: תספרי לי על לירון, אני צריכה לכתוב טקסט.
מה כבר יש לספר? ענתה המטפלת. נו, מה היא יודעת, מה היא אומרת? שאלתי.
היא לא יודעת כלום, ולא מדברת בכלל. רק יושבת בפישוק ורוקדת על הרצפה. כשעושה את זה היא מקטרת. עליה אין מה לספר. היא כלום ושום דבר.
חודשיים קודם הבת הקטנה שלנו נפטרה.
החיים הנפלאים שלנו התרסקו בקול רעם והפסיקו להתקיים. אבל אנחנו לא. המשכנו לחיות בחיים אחרים. חיים שאחריהם. הלכנו, דיברנו, אכלנו, התאמצנו חזק להסתיר מהילדים את השבר, שלא נבהלו. לְתת להם תקווה, שלנו כמעט לא נשארה. חשבתי: יגיע יום ומשהו ישמח אותי שוב? הייתי נוהגת לצילומים ובוכה בדרך. אחר כך יוצאת מהרכב, מנגבת את הפנים במים, והולכת, מעמידה פני בן אדם רגיל. עם קול רגיל וחיוך, ובפנים רק כאב.
לא רציתי ילד במקום. רק לשרוד איכשהו. ואז הגיעה לירון, והבדידות שלה, והייאוש שלה. כאילו לא ראיתי כבר אלף בדידות של ילדים בפרויקטים שלי, ילדים מחכים. כאילו זו הבדידות שלי, שמצאה את המפתח המדויק ללב שלי
בבית אמרתי לאיש שלי, הזהב: אני לא יודעת איך בכלל לדבר איתך על זה, ומה זה צילמתי ילדה אחת, אני מבינה הרי הכול, באמת. אבל פשוט לא מפסיקה לחשוב עליהאתה תראה, אולי כדאי לנו, לא יודעת, בכל זאת?
ויונתן ענה ככה: את מבינה שאת לא נורמלית? על איזה ילדות את מדברת? בקושי נושמים פה.
אני יודעת. אבל כנראה שכבר לא אחזור להיות רגילה. צריך ללמוד לחיות כמו שזה.
נסענו לבית הילדים. לראות את לירון. הביאה אותה המטפלת קטנה, עם אותו פנים עקומות, התרפסות מוזרה, הולכת כמו סרטן. ומתחת לאף רצועה ירוקה של נזלת. אלוהים, כמה היא לא יפה, חשבתי. עובּר לא מוצלח במיוחד, איזה עובר עקום. מה כבר ראיתי בה??
לירון נגעה בצעצוע שהבאנו, נפלה על הטוסיק, פיסקה רגליים והתחילה להתנדנד, במהירות ובהתלהבות פונה ברצפה עם המצח.
וברקע הדוקטורית הראשית נואמת:
חברים, זו ילדה אפילו לא עם פיגור מוחי קל! זו פיגור עמוק! אין כאן שום תקווה. נעביר אותה לרווחה. אתם מבינים? זה פיגור עמוק, בלתי ניתן לשיקום. מאוד מעריכה אתכם, באמת, אבל זו רווחה! כבר שבעה ויתורים קיבלנו עליה. היא לא עושה ולא יודעת כלום לגילה. רק עושה שפגאט ומתנדנדת. אנחנו קוראים לה אנסטסיה
ופתאום יונתן, שלא העזתי להסתכל עליו, אמר: את יודעת מה? הילדה מוצאת חן בעינינו. אנחנו ניקח אותה.
שאלתי אותו אחר כך: למה אמרת את זה? אתה הרי לא רצית!
ויונתן ענה: הבנתי שצריך להציל אותה. ואף אחד לא יעזור לה חוץ מאיתנו.
אימצנו את לירון, והשארנו את הנהלת בית הילדים פעורי פה.
לירון הייתה בדיכאון עמוק. לא האמינה לעולם. העולם מסוכן ובוגדני. שנתיים שאיש לא ראה אותה, לא אהב אותה. ולא היה לה שום שליטה על כלום. היא לא ידעה איך לבקש, לא יכלה לשחק רק לקרוע, לשבור, להתפרק ולנדנד את עצמה. הכל הפחיד אותה: מים, סיר, אבא, מעלית, רוח, אוטו… היא אכלה רק פירה. בקושי הלכה.
הצער שלי ילל בפנים. לירון ייללה בחוץ. מבינה למה לא ממליצים לאמץ בעת אובדן? פשוט אין לך כוח. כל מה שיש הולך על לא להתמוטט. ולילד דרוש הרבה כוח. המון.
אני לקחתי כוח מהאסון שלנו.
אמרתי לעצמי: כמה קטן הצער שלך לעומת מה שיש לילדה הזו. איבדת בת, אבל נשארו לך בן, בת, בעל, אמא, חברים. לירון לא היה לה כלום. מעולם.
אתם יודעים מי התגלתה להיות הייצור השברירי, העגום, המיואש, הדכאוני הזה שהכנסו אלינו לבית, כשאנחנו בעצמנו בקושי קיימים?
התגלתה כבת הנפלאה שלנו, לירוני.
סיפור מהיר, אבל המציאות לא כזאת קצרה… עברו 9 שנים.
לירון הפכה למה שכנראה הייתה אמורה להיות קלה ושמחה, שובבה, חביבה, נדיבה, רגישה, מתוקה, סבלנית כלפינו ילדה יפהפייה שלנו.
היא לומדת בבית ספר רגיל בכיתה תקשורתית. היא עושה צלילה! צלילה!
היא אומרת: אמא, הצלילה הזו כבר הצלחתי להוציא את הווסתא מתחת למים…
וכאן הדמעות שלי כבר זולגות.
היום לירון במחנה צלילה באילת. היא טסה לשם לבד. בת 11. מתקשרת אליי ומקשקשת:
אמא, כל כך יפה פה! היינו בים, הייתה סערה, המים התקררו בטרוף! אבל הם מתחממים, הביאו לנו חליפות צלילה ומחר נרד לעומק! בארוחת ערב הייתה דג, האכלנו אותו לחתולים, יש פה מלא חתולים, את יודעת שאני לא אוהבת דגים! אבל אכלתי פירה. הייתי בטיול הרים 13 קמ, הרגליים שלי התפרקויש פה עצים שמוגנים בחוק! מצאתי חברות חדשות מהממות! קניתי קרקרים בשקלים שנתת לי ופינקתי את כולן! אנחנו מתנדנדות בערסלמתגעגעת!
כי הצנחנו אותה. הצנחנו אותנו. יחד באותו רפסודה.
