כשהיתה בת שנתיים, ענת גרה בבית ילדים בירושלים. הגעתי לשם כדי לצלם ילדים, ובדיוק שלחו אותי לצלם את הילדים הכי קשים לאימוץ. נכנסתי לקבוצה שלה, ראיתי ילדה עם פנים קודרות, עקומות, ממש זקנה כזאת. חשבתי בלב איזה ילדה לא יפה… ואז התחלתי לצלם אותה, ופתאום, דרך המסכה הכבדה והקפואה הזאת ראיתי אותה. היא התעוררה.
קשה מאוד לתפוס מבט של ילד שחווה חסך רגשי. אבל ענת, הילדה המוזרה הזו, הביטה לי ישר לעדשה, בלי להסיט את המבט לשנייה. ופתאום הרגשתי אני רואה את הנשמה שלה. כל כך בודדה, כואבת. אפילו לא תקווה פשוט הרגע הראשון שמישהו באמת שם לב אליה. אל הנשמה שלה הדחויה, היודעת. ממש כמוני. ואז היא חזרה והביטה לצד, ודמעות עלו לה בעיניים.
שאלתי את אחת המטפלות: תספרי לי קצת על ענת, אני צריכה לכתוב עליה טקסט. המטפלת ענתה כמעט באדישות: מה יש לספר? היא לא עושה כלום. לא מדברת. כל היום יושבת בפיסוק, מתנדנדת עד שמגיעה עם הראש לרצפה. ומתלוננת. עליה אין מה לספר. היא כלום.
שבועות ספורים לפני אותה פגישה נפטרה אצלנו בבית בתנו הקטנה. החיים המושלמים שלנו ברמת השרון פשוט התנפצו לקיר אבן ונעלמו. אנחנו עוד היינו שם. המשכנו איכשהו, בדילוגים, לדבר, לאכול, משתדלים לא לשבור את הילדים האחרים מהכאב שלנו, כדי לא להפחיד אותם. להחזיק משהו מהתקווה שכבר כמעט לא היתה לנו. הייתי נוהגת לצילומים ובוכה באוטו, אחר כך מנגבת פנים בשלג ומעמידה פנים שאני בנאדם רגיל. מחייכת, מדברת רגיל, מעמידה פנים.
לא רציתי אף ילדה אחרת “במקום”. רק לשרוד. ואז באה ענת עם הבדידות העצומה והייאוש שלה. לא שלא ראיתי לאורך השנים מאות ילדים בודדים זה היה דווקא הבדידות שלי, שמצאה סדק בלב שלי…
בבית סיפרתי לאסף, בעלי היקר: אין לי מושג איך להתחיל את השיחה הזאת… צילמתי שם ילדה, אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה. אולי… אולי נחשוב עליה? אסף ענה: את קולטת שאת לגמרי לא בתוך עצמך? ילדות עכשיו?! אנחנו בקושי נושמים.
ברור שאני לא בתוך עצמי. אבל, אולי לא אחזור לאותו מקום. צריך להתחיל לחיות עם מי שאנחנו עכשיו.
נסענו לבית הילדים לראות את ענת. באה אלינו סייעת גררה אותה קטנה, עם פרצוף עקום, מתהלכת לאט וצולעת, עם נזלת ירוקה מודבקת מתחת לאף. בחיי, איזו מסכנות. מה אני רואה בה בכלל???
ענת מיששה צעצוע שהבאנו, נפלה על הישבן, פיסקה רגליים והתחילה להתנדנד במהירות עד שמצחה נוגע ברצפה. וברקע הרופאה הראשית מסבירה: טליה, הילדה הזו אפילו לא עם פיגור קל! מדובר בפיגור עמוק מאוד. אין לה אופק. נמסור אותה לרווחה. מבינה? שבעה אנשים כבר סירבו לקחת אותה. היא לא עושה כלום למה שהיא אמורה בגיל שלה. רק יושבת ומתנדנדת. כאן כולנו קוראים לה נועה וולוצ’קובסקי…
ואז, אסף, שלא העזתי להסתכל לו לעיניים עד אז, אמר: תשמעי, הילדה מוצאת חן בעיניי. אנחנו ניקח אותה. שאלתי אותו אחר כך, אבל למה אמרת את זה? הרי לא רצית! ואסף אמר: הבנתי שהיא פשוט חייבת הצלה. ואף אחד לא יציל אותה אם לא אנחנו.
אימצנו את ענת והשארנו מאחורינו בית ילדים המום ומבולבל.
ענת היתה בייאוש מוחלט. לא האמינה לעולם. מבחינתה העולם היה מסוכן ובוגדני. שנתיים שלמות אף אחד כמעט לא שם לב אליה, לא אהב אותה, לא נתן לה שום מקום להשפיע או לבחור. לא ידעה לבקש כלום. לא ידעה לשחק. קרעה ושברה הכול. פחדה מהכול מים, סיר, אבא, מעלית, רוח, אוטו… הייתה בהלה לכל דבר, התפרקויות ובכי עד עצירת נשימה. אכלה רק מחיות. כמעט לא הלכה, רעדה מהפחד.
בתוכי ילל הכאב שלי. מבחוץ ענת ייללה. מבינה פתאום למה לא ממליצים לאמץ ילד מתוך שכול. פשוט אין לך כוח. כל האנרגיה הולכת בלשרוד. אבל בשביל הילדה הזאת צריך כוחות הרבה כוחות. מצאתי אותם דווקא בתוך הצער שלנו.
הייתי מזכירה לעצמי: כמה הקושי שלי קטן לעומת הילדה הזו. איבדת ילדה אבל יש לך ילד, בת, בעל, אמא, חברים, בית, עבודה. לענת אף פעם לא היה כלום. לה באמת קשה פי אלף.
את יודעת מה נהיה מהילדה הקטנה, הקודרת, השבורה, שלא הפסיקה לילל ולהתנדנד? הילדה הזאת הפכה לענת שלנו המופלאה, ענתיק מתוקה, קלילה, חייכנית, מלאת שמחת חיים ונדיבות, רגישה, רכה וסבלנית כלפינו כל כך, ילדה יפיפייה. היום היא לומדת בכיתה רגילה, אבל בכיתה תקשורתית בבית ספר בצפון תל אביב. עוסקת בצלילה! צלילה, תביני?
היא אומרת לי: אמא, הפעם ירדתי ישר למים, ויצאתי רגועה, אפילו הצלחתי להחליף שנורקל מתחת למים ובחלק הזה תמיד עולים לי דמעות.
כרגע ענת נמצאת במחנה צלילה באילת. טסה לשם לבד, בת אחת עשרה. מתקשרת אליי בצהלות: אמא, פה מהמם, עשינו ים, היום היה סוער והמים היו קרים! אבל כבר מתחממים, הביאו לנו חליפות, ומחר נצלול שוב! היה דג לארוחת ערב נתנו אותו לחתולים, יש פה מלא חתולים, את יודעת שאני לא אוהבת דג! אבל אכלתי פירה. עשינו טרק להר, 13 קילומטר, הרגליים שלי כמעט נפלו הכול פה ירוק, יש עצים נדירים! הכרתי בנות נפלאות! וגם קניתי קרקרים בכסף שנתת לי וחילקתי לכולן. אנחנו נדנדות בערסל מתגעגעת!
הצלנו אותה. אבל גם הצלחתי להציל את עצמי. ביחד, על הרפסודה הזו של החיים.
