אחותי לא דיברה איתי שמונה שנים. בשבת היא התקשרה פתאום, כאילו כלום לא קרה, וביקשה ממני כסף לניתוח.
אף פעם לא חשבתי שמספיק משפט אחד בטלפון יכאיב יותר משתיקה של שמונה שנים. הייתי צוחק אם היו אומרים לי את זה. אבל בשבת, מצאתי את עצמי יושב על הרצפה במטבח, ביד אחת הטלפון ובשנייה מגבת כלים, ודמעות יורדות לי על הפנים.
קוראים לה אחותי רונה, והיא מבוגרת ממני בארבע שנים. כשהיינו ילדים, גדלנו בדירת שלושה חדרים בשכונת רמת אביב בתל אביב, ישנים באותו חדר, מקריאים אחד לשני סיפורים בערב כשההורים עסוקים אבא רואה חדשות בסלון, אמא מבשלת במטבח.
הבטחנו אחד לשני שיום אחד נגור יחד בבית גדול, שנהיה חברים הכי טובים ושאף פעם לא נריב. הייתי אז בן עשר, וממש האמנתי בזה.
כבר עשרים ושלוש שנה שאני עובד בעיריית תל אביב במרכז התחבורה הציבורית. החיים שלי מסודרים הם חייבים להיות כאלה, אחרת אני לא מצליח לתפקד.
אבא שלנו חלה לפני תשע שנים. סרטן ריאות. שנתיים של כימותרפיה, בתי חולים, משמרות לילה ליד המיטה. רונה באה שלוש פעמים בלבד. בפעם הראשונה זה היה לשעתיים, הייתה חייבת לחזור כי הכלב מחכה, כי השיפוץ בבית, כי יש לה עוד עיסוקים.
אני לקחתי ימי חופשה, ימי מחלה, והתחלפתי עם הקולגות בעבודה. האכלתי את אבא, רחצתי אותו, ולקחתי אותו להקרנות. לא התלוננתי. הוא היה אבא שלי.
כשנפטר, גיליתי שלפני שנה, כשכבר כמעט לא קם מהמיטה, אמא שכנעה אותו לכתוב צוואה שמעבירה את הדירה לרונה. הכל היה ע”פ החוק, נוטריון וחתימות.
אמא טענה שכך זה הוגן, כי רונה במצב כלכלי קשה יותר. רונה, שתפסה על אבא שלוש פעמים. רונה שלא שטפה אף צלחת. רונה שלא ידעה איזה תרופות הוא לוקח.
ניסיתי לדבר. עם אמא, עם רונה, עם שתיהן ביחד. אמא חזרה: “אל תריבו, אבא לא היה רוצה בזה.” רונה משכה בכתפיים. “זו הייתה ההחלטה שלו,” אמרה, לא ממש מסתכלת עליי, כאילו אני שקוף.
רונה מכרה את הדירה של אבא תוך חצי שנה. קנתה בית עם גינה וחניה בפרברי פתח תקווה, הפסיקה לענות לטלפונים שלי, לא הופיעה ליום הולדת החמישים שלי.
בלוויה של אמא, לפני ארבע שנים, עמדנו משני הצדדים של הקבר, בלי להסתכל אחת על השנייה. מישהו מהמשפחה אמר: “חבל שאברהם לא רואה את זה.” הוא צדק. אבא לא היה שורד את זה.
עברו שמונה שנים בלי מילה בין שתינו. שמונה ערבי חג שבהם שמתי צלחת ריקה על השולחן כי אמא התעקשה, אחר-כך המשכתי מההרגל. התחלתי להתרגל למחשבה שאין לי אחות.
ואז הגיעה השבת.
שטפתי כלים אחרי הארוחה, אשתי מירב ראתה סדרה טלוויזיה בסלון, הבן שלי התקשר להגיד שיבוא עם הנכדה ביום ראשון. יום רגיל לגמרי. הכל היה רגיל עד שהטלפון צלצל ועל המסך הופיע שם שלא מחקתי במשך כל השנים האלו הלוא יודע למה.
“שלום, עמרי? זו רונה.”
הקול שלה היה שונה ממה שזכרתי. דק יותר, כאילו עייף, או אולי גוף שכבר מזמן לא שוחח עם קרוב משפחה.
“אני שומע,” אמרתי. לא יותר. מה כבר יכולתי להגיד?
רונה התחילה לרוץ, מדברת מהר, אין לה אוויר, כאילו חוששת שאנתק. היא סיפרה שהברך חולה, שבתור קופת חולים מחכים שנתיים, שבפרטי הניתוח עולה עשרים אלף שקל, שבעלה עזב אותה לפני שלוש שנים, שכל הכסף הולך לבית. שאין לה למי לפנות. שאני אח שלה.
“אני אח שלך,” חזרה, כמו שגילתה את זה הרגע, אחרי שמונה שנים של שתיקה.
עמדתי ליד הכיור, הידיים רטובות, מרגיש בפנים איך הכל מתכווץ ומתקשה. כמו בטון שיצקתי בתוכי כל השנים כדי שלא אתמוטט.
“רונה,” אמרתי בקור רוח, “לא התקשרת לשאול אם אני חי שמונה שנים. אין לי מושג מה לענות לך עכשיו.”
“אבל זה ניתוח, עמרי, אני בקושי הולכת.”
“מצטער, לא יכול לעזור לך.”
שתיקה. ארוכה, נושמת. אפשר להרגיש את נשימתה ואת הדופק שלי באוזניים.
ואז היא אמרה את המשפט הזה. לאט, בהטעמה, כאילו התאמנה עליו.
“תשמע, אבא תמיד אמר שאתה לב קר, שאין לך לב, והוא צדק.”
אבא אף פעם לא אמר כך. אני יודע את זה. ישבתי לידו כל יום במשך שנתיים. הכרתי כל מילה, כל הבעה. כשהכנסתי לו תה עם לימון בדיוק כמו שהוא אהב הוא חייך, מעולם לא דיבר עלי כך.
אבל היא ידעה איפה להכאיב. ידעה שמספיק שם של אבא בשביל לחתוך אותי. אבא כבר לא איתנו, ואין מי שיחלוק. תמיד תישאר בי טיפת הספק אולי פעם, פעם אמר משהו כזה לרונה?
ניתקתי. התיישבתי על הרצפה. מגבת ביד אחת, טלפון ביד השנייה. מירב ניגשה, ישבה איתי בשקט. אחרי שלושים שנה, היא יודעת מתי לשאול ומתי לשתוק ולשבת.
ישבנו משהו כמו עשרים דקות. חשבתי על אבא, על אמא, על רונה של פעם, ילדה שחולמת על בית משותף. חשבתי שהשתיקה של שמונה שנים כאבה, אבל הייתה טהורה. השתיקה אומרת: אני לא מכיר אותך בזה יש אמת. אבל המשפט הזה הוא מלוכלך. היא לקחה אדם שאהבנו וניסתה להפוך אותו לכלי נשק.
לא התקשרתי חזרה. לא יודע אם אי פעם אעשה את זה.
אבל ביום ראשון, כשהנכדה שלי יהל נכנסה למטבח ושאלה “סבא, תכין לי פנקייקים?”, הרגשתי משהו שרונה בחיים לא תוכל להבין אולי. הרגשתי שיש לי בית, שהוא שלי באמת, ואין לו צורך בצוואה או בירושה.
ודמיינתי שאבא היה מחייך. לא בגלל שהוא צדק, אלא כי הוא היה יודע שלא אכזבתי אותו.
