תקשיבי, את לא תאמיני מה קרה לי. אני וגלית חברות מהכושר ישבנו בבית קפה קטן אחרי אימון, מריירות על תפריט הסלטים, ופתאום מהשולחן ליד צץ לו מונולוג של גבר, שלא יכולנו שלא להקשיב. בקיצור, כזה מופע יחיד הרבה זמן לא ראיתי.
הוא מתחיל להסביר לחבר שלו: “אני צריך אישה לא מעל גיל ארבעים ושתיים. ומקסימום אם נראית בגג שלושים וחמש! חמישים? זה כבר לא זה, אח שלי. אני מחפש מישהי חיה, עם אנרגיות. לא אחדה בגילי.”
“הנה הוא, מתייקר,” גלית לוחשת לי, וכמעט שנחנקנו מהשתייה מרוב צחוק. “מעניין, אולי יהיה בסוף מבצע עליו.”
אני נקרעתי: “עופי עליו, זה תיאטרון. נראה עד לאן יגיע.” והוא ממשיך: “אני, נגיד, לעולם לא אוכל לחם אתמול. חד משמעית. אשתי תצטרך לבשל טרי כל יום. אבל אני גמיש, בינתיים כשהרווקות מכה, אני זורם גם על שניצל במיקרו. אבל אם זה קשר, אז ברמה: קובה, מפרום, חלות. ושתהיה רזה, אני איש של קונטרסט: אני מוצק, היא עדינה.”
ומה עם ילדים? מתערב החבר. הרי שלך כבר גדולים, נכדים בדרך.
ילדים? לא תודה. ירושה מספיקה. אני מחפש בת זוג לנשמה (ולשאר). מישהי שקופצת איתי למסלולי הליכה בנחלים, או לפחות איתי לסופ”ש לכנרת.
תקשיבי, כמעט נשפכה לי הקולה מהאף. למסלולים? הוא לא חצה רוטשילד בכוחות עצמו.
לוחשת בחיוך לגלית: “בואי נתערב שהוא יתחיל איתי?” והיא פותחת עיניים: “מה זה השטויות? את בכלל לא ארבעים!”
“נו באמת,” עניתי, “בא לי לבדוק עד איפה מגיעה הכנות הגברית. ניסוי קטן.”
לא לקח חמש דקות, וכבר החלפנו מספרים. ברשת הוא היה Macho48, עם תמונת פרופיל מלפני עשור: בטן בפנים, אודי Q7 מאחור, ולוק של אחד עם ביטחון עצמי בשביל כולם.
אחרי איזה יומיים הוא הזמין אותי לדייט הגיעה ב’חגיגי’: חליפה לוחצת על הכפתורים, בטן שממש שמחה לראות אותנו. “נעמה,” הוא פורש חיוך גדול, חושף שיניים שעברו חיים, “היום את פשוט וואו.”
“תודה, יאיר,” צחקקתי, “גם אתה מרשים לגמרי.” עוד כמה פגישות כאלה, אני שומעת על “העסקים” שלו דוכן מיץ בשוק הכרמל, על הרכב החדש ש”כמעט קנה”, אבל בסוף השקיע בעסק, וכמובן, כמה חשוב לו שקט בבית.
הסתובבנו פעמיים בטיילת, והוא מזיע אחרי מאה מטר, אבל אומר שזה “נשימות יוגה.”
ואז הגיע הרגע הגדול: אחרי ארוחה אצל “אשר של הבשרים”, הוא לגמרי נמס מהמחמאות וזורק לי: “נעמה, את מושלמת רזה, ביתית, צעירה. אגב האמת? אני לא ארבעים ושמונה. אני חמישים וחמש. אבל תגידי את נראה טוב, אה?”
“ברור! אתה נראה חמישים וארבע במקרה הכי גרוע,” צחקתי, זורמת איתו. “אני דווקא אוהבת גברים עם ניסיון זה חיים אמיתיים.”
הוא ברק מהמחמאה. “איזה יופי! רק טוב שכבר גמרנו עם הדאגות האלה. תגידי, יותר מארבעים ושתיים פשוט לא בשבילי. אנרגיות אחרות.”
“לגמרי,” אני מלטפת לו את הקודקוד. “רק תדע שגם לי יש סוד קטן.”
“אה? הוא דרוך מה, ילדים? הלוואי, אולי חובות?”
“סתם, הגיל,” עניתי ברוגע.
הוא מיד מתכווץ. “מה, את לא ארבעים?”
“בערך. פתח ת’תעודת זהות.”
הוצאתי מהתיק, שלפתי לו ביד. הוא מקריא בלחישה את השנה 1975. “חמישים? את בת חמישים?!”
“בול, יאיר. חגגתי יום הולדת עגול לפני חודשיים.”
הידיים שלו רועדות, התעודה כמעט נפלה. נראה כאילו הוא קלט פתאום שביבי לא ראש ממשלה. “איך? את נראית…”
“אני פשוט שומרת על עצמי, לא בסימטת הבורקסים כל שני וחמישי.”
“זו רמאות! אמרתי לך: עד ארבעים ושתיים. זה עקרון! לא יכול עם בת גילי.”
“מה זה משנה, הרי הסכמת נפלא עד עכשיו. מה, ירד לי קצת חול מהכיסאים?”
הפנים שלו הופכות סלק.
“לא, אבל המספר” הוא לוחש לי, “חמישים זה כמעט פנסיה.”
חייכתי וקמתי: “אתה יודע מה זו זקנה, יאיר? כשלא מסוגלים להתמודד עם המציאות. אני אישה בשיא. וגם הבנתי משהו.”
“מה הבנת?” מביט בי בעיניים התורכיות שלו.
“שלי, חמישים מגיע גבר אמיתי, לא קומבו של רגשות נחיתות, כרס ודוכן בשר. אתה לא יכול עם ‘האש’ שבי תישרף בניסיון הראשון.”
לקחתי את התעודה, הסתובבתי לצאת.
“נעמה! חכי! ומה איתנו?”
“מה איתנו? הרי, לפי הלוגיקה שלך, אנחנו בני אותו דור. חפש את הצעירה. אולי תמצא זו שראייה כבר לא משהו.”
יצאתי משם, נשמתי מלא בחוץ. גלית חיכתה לי באוטו.
“נו?” היא שואלת, כשאני מתיישבת.
“נפתח לו הראש, במיוחד כשראה את התעודה. היית צריכה לראות ת’פנים שלו כאילו גילה עכשיו שפלאפל לא דיאטטי.”
“ואיך זה נגמר?”
“הוא עוד יחפש צעירה ויתבאס. אני? חוגגת יש לי דייט עם גבר בן 45, שלא מעניין אותו מה כתוב לי בתעודת הזהות.”
ויעיר, הוא עוד מסתובב באתרי היכרויות. עכשיו בולטים שם: “מחפש אישה עד גיל 40 בלבד. יושר חובה!” והצילום? נו, הישן, עם הבטן הקטנה מאחור.
תגידי, למה יש גברים שפשוט חרדים מ’בנות גילם’? ובינינו לשקר בגיל בשבילו, או לשחרר ולחיות אמת?
