מכתב לאבא
נו, נעם, איזו טיפוס אתה! לא ציפיתי ממך לכזה דבר! טליה כבר לא שמרה על נימוסים, ושפשפה את האף בשרוול החולצה.
החולצה הזאת, היפה, אמא שלה תפרה לה. הוציאה יריעה של משי מהמלאי, נאנחה עצמה חבל כזו מתנה לא נשארת אצלה וישבה לתפור במכונת התפירה.
איך לא הילדה גדלה. צריך בגדים יפים. מי יסתכל עליה אם תלך מרושלת?
“יותר טוב אם אמא לא הייתה משקיעה כל כך… מה זה נותן?” חשבה טלי, ומביטה אחר אהבתה הראשונה.
האהבה הזו צעדה ממנה והלאה בצעד צבאי, לא הביט לאחור אפילו פעם אחת.
העלבון הציף עד קצה היכולת.
טלי התייפחה שוב, ואז נזכרה הריסים שלה מאופרות, למרות שאמא אסרה עליה, אז לבכות אסור.
נעם, נעמיל, נעמיק
אהוב יחיד ומיוחד! רק חצי שנה של אושר הייתה להם טלי הסתכלה בלוח, בדיוק חצי שנה מאז נפגשו.
חצי שנה וכבר קרה כל כך הרבה…
בסוף נעם בכל זאת הביט אחורה, אבל טלי עשתה עצמה לא רואה.
מה פתאום! היא באה אליו עם כזה חדשות, והוא מפנה עורף?! שילך! חיל ים שילך לים! רק ים וחופש בראש שלו. אז שילך! גם בלעדיו תלד ותגדל לבד. לא שואלת רשות. כל הכבוד!
טלי כעסה, אבל בפנים כרסם עלבון דק ועדין.
איך? הרי אמר שאוהב, הבטיח את השמיים, הבטיח חתונה… ועכשיו? נעלם, כמשמעה אמרה לו שהיא בהריון?
או ש… לא אמרה ממש. רמזה שמצפה ליותר מהמפגשים הספורים בסופי שבוע, והוא ענה: “הים מחכה לי. אני לא אשנה תוכנית בשביל מה שאת רוצה. ואם את אוהבת תבואי איתי”.
איך תלך מהבית, לבד, ועוד עם הריון? לצד השני של המדינה, בלי משפחה, בלי מכרים?
אין סיכוי! זה לא יקרה!
טלי קמה מהספסל, סידרה את החצאית והתעסקה בשיער. מעט, אבל הבייביליס עושה פלאים. “צדקה אמא חיצוניות משנה הרבה.” גם נעם לא משהו לא יפה במיוחד, אבל בנות אחריו מהופנטות. כי שנון, חכם, יודע להתלוצץ ולדבר ברצינות כמו סטודנט. ולמרות שלמד רק עד כיתה י’, כנראה לא פראייר.
גם היא, טלי, לא בדיוק מצטיינת בלימודים. סיימה הנדסאים וזהו לא רצו להמשיך. אמא נעלבה וכמעט לא דיברה איתה חודש.
אבל טלי הבינה את עצמה. מה הטעם בדיפלומה אם כבר עכשיו משתכרת לא רע בבניין? גם לאמא עוזרת.
אמא נרגעה, חזרה לחמם, לאהוב זו אמא. אבל עכשיו, מה תגיד כשתשמע שתהיה סבתא? יהיה בלגן?
לא התבזבזה זמן כמובן.
אמא צעקה שכל השכנות שמעו. בסוף אמרו להן שטלי הסתבכה בעבודה, וסילקו את כולן. “עניינים של משפחה פותרים במשפחה”.
איך זה קרה, ילדה שלי? או שלא אמרתי לך לשמור על עצמך עד החתונה? מי ייקח אותך עכשיו?! אווו, נעם… לא חשבתי שיהיה כזה נחש! נראה היה בן אדם! כלום! ברגע שסיפרת לו על הילד ברח?
טלי שקלה אם לספר הכל. אם תגיד את האמת, אמא תנגוס בה. ככה, לעומת זאת, נעם ממילא רחוק.
כן, אמא, ככה היה.
אוי, העיניים שלי… מה נעשה עכשיו?
כלום, מה אנחנו, ילדים? נסתדר, אמא, אם לא תעזבי אותי, תעזרי קצת, לא מפחיד ללדת.
לאן אני אלך? איזה אמא משאירה את הילדה שלה?
טלי עצמה עיניים ונשמה לרווחה.
אז, נעמיק, גם בלעדיך נסתדר. אם הים חשוב לך יותר מהילד שלך, אז שתשחה!
עם הזמן טליה שכחה פרטים מהשיחה עם נעם. שכנעה את עצמה שסיפרה לו, ובתגובה קיבלה עלבון. ועלבון וזעם שזרו קן חמים בנפשה, ולפעמים היו מזכירים עצמם.
תראי-תראי, הילדה שלך בדיוק כמו אבא! שד קטן! מרקידה אותך על עצבים! תגידי לה, שלא תשאל איפה האבא ההולל שלה; ברח לאוקיינוס! גם היא תברח ממך כשיגדלה. כי לא לומדים להעריך ולאהוב! עץ התפוח…
אולי בגלל זה, אלומה, בתה של טליה, גדלה בתחושה שרק הסבתא שלה אוהבת אותה וגם זה לפעמים. מחבקת, מנחמת, אבל כששומעת ריכולים דוחקת אותה:
לכי לאמא שלך, מסכנה שלי… מה לנו העונש הזה, אלוהים?
עד גיל שלוש, אלומה הייתה בטוחה ששמה “צרה” ו”עונש”.
כך קראה לה אמא רק בשעות חסד נדירות.
בואי אליי, ילדה, אסדר לך את הצמות! יפות יש לך… לא כמוני… עבות כאלה, כמו של אבא שלך… גם לו היה שיער כהה וסמיך, ועיניים כחולות כמו הים שהוא חצה… את כמוהו… יפה, אבל האושר לא יגיע אלייך, כמו שאת לא מסוגלת לראות את האוזניים שלך…
למה? אלומה עיקמה את האף.
ככה!
כשקול אמא נשבר, אלומה ידעה לא לשאול. לברוח לסבתא, להידבק לסינר שמריח מקציצות וחריימה, ולבכות קודם על עצמה, אחר כך על אמא, בסוף גם על הסבתא.
מה זו הבושה הזו ולמה צריך לסחוב אותה? אלומה למדה רק מאוחר. בקושי בת עשר, כשהאמא פתאום פרחה, הגיעה לעיר לבנות חיים חדשים.
אלומה נשארה עם סבתא.
לא שחסרה לה במיוחד גם לפני כן הייתה ננטשת למספר שבועות, אמא נוסעת לעבוד, מסבירה שיש לפרנס את “החיים בלי אבא”. אבל אז, כל חזרה הייתה מלווה במתנות, בגדים, חיבוקים וגם תלונות על הסבתא:
אמא, למה היא כל כך רזה? יגידו שלא האכלנו אותה!
מה לעשות, בתך לא אוכלת כלום! אני משתדלת, וכשהיית שם לפחות אכלה רגיל! אני עם העבודה, הפרות, והילדה בבית! אל תבואי בטענות, תחזרי הביתה ותטפלי בבתך!
מה, לנדנד לה? היא כבר גדולה! אל תכעסי, אמא, תראי מה הבאתי!
מי צריך את המתנות שלך? העיקר שהיית איתי! הלב שלי בוכה…
אמא הייתה נעשית קודרת, ואלומה נכנסה לפינה, יודעת שיהיה ויכוח.
משעמם לך? לי לא משעמם! אני עוד צעירה ויפה, חיה כנזיר! ואת עוד באה בטענות! ואז בכלל לא בא לחיות! אמא, תרחמי עליי! איזה עול תפרתי לי… אילו הייתי יודעת שככה יהיה לא הייתי עוזבת אותו!
עכשיו מה? עשית תרימי ראש!
אמא!
מה?! יש ילדה תגדלי אותה! ואם לא תכתבי לו, אולי הוא יבוא!
שאני אתן לו את אלומה? בשום אופן! הוא לא רצה לדעת עליה! ועכשיו שיבוא לקבל ילדה מוכנה? לא יקרה! לא בשביל זה אני שוברת את הגב בענף הבנייה! אם לא אל תתלונני! והילדה שומעת הכל! תביני, לה קשה לדעת שאבא לא בסביבה, ואמא קורעת את עצמה!
שתכעס! החיים קשים, לא רק דבש! לפעמים חוטפים כאפה! זהו, גמרנו לדבר! וגם אל תעיזי לכתוב לנעם! אני מכירה אותך!
סבתא באמת שמרה על ההבטחה, לפחות לתקופה.
כשהגיעה בשורת מוות אמא ילדה בן והתמוטטה, מותירה מאחוריה תעלומה עגומה.
אלומה נותרה לבד עם הסבתא.
עכשיו לא על בכי צריך לחשוב, ילדה חנקה סבתא, עוטפת במטפחת שחורה. איך נסתדר, לא יודעת…
סבתא, אני אמצא עבודה!
דעי, קודם צריך לדאוג לתינוק הקטן. אבא שלו לקח אותו, אבל לא מוכן לגדל. ואנחנו… נשרוד?
נשאיר אותו לבית ילדים? בלתי נתפס.
כן… אבל קשה לי. לא יודעת אם אוכל עוד זמן רב…
סבתא נסעה, ואלומה התחילה להפוך את הבית. הגיע הזמן לשבור את האיסורים של אמא.
היא ידעה מה עליה לעשות. מילדות כתבה מכתבים לאבא, ציירה לו ציורים, הסתירה מאמא וסבתא. ציירה את החתול החדש, או את הבישולים עם סבתא. פעם אחת סבתא מצאה את המחברות, אבל רק נאנחה והבינה.
אחר כך באו האותיות. ואז עוד מחברות, שכל חייה שם: שמחות, כאבים, עלבונות וניצחונות.
ועכשיו היה נשאר רק לכתוב את המכתב האמיתי. זה שישלח בפועל.
אלומה מצאה את הכתובת במקרה, כשנפלה מסגרת התמונה שמעל מיטת אמא, וגילתה את המעטפה הישנה, חבויה מאחורי התמונה.
מה זה? שלפה את המעטפה ובכתה אמא, למה עשית לי את זה?
ישבה על הרצפה במשך שעות, פורקת כל מה שהצטבר.
לא היה קל, אבל החליטה הפעם לא תשמע בקול אמא. היא צריכה את אבא עכשיו! סבתא כבר מבוגרת, ילדה קטנה בבית, לא תסתדר לבד.
סליחה, אמא, אבל אני מוכרחה. את לא רצית שאדבר איתו, אבל אני כן! אם הוא באמת נחש, אדע בעצמי ואשא אחריות בעצמי! ואם לא? לא אחיה עם ספקות. למה בכלל הבאת אותי אם לא אהבת? למה כל הגבורה החלולה הזאת? קוראת לי כפויה טובה, שיהיה. אבל תדעי זה כואב להרגיש לא נאהבת! כשאומרים שאת דומה לאדם שאת בכלל לא מכירה…
היא לא הבינה שהמכתב אולי לא יגיע. לא חשבה מעבר פשוט עשתה.
ישבה לילה שלם וכתבה. שלושה שורות כל הלב בהן. הכאב, הבקשה לעזרה, התקווה שאבא ישמע סוף סוף.
שלחה בבוקר, בדרך לבית הספר. כשחזרה סבתא הגיעה עם התינוק הקטן, יואבי.
הנה, אלומה, יואב… אחיך… התייפחה סבתא.
סבתא, למה הוא כל כך קטן?
את היית יותר קטנה.
באמת?
כן. גם הוא יגדל.
וסבא שלו?
אמר שיעזור בכסף, לא ייקח אותו. אין לו זמן.
לגמרי בסדר… אלומה חיקתה את הטון של סבתא, והיא צחקה לראשונה מזה זמן.
איך נסתדר?
כמו כולם, סבתא. תראי את נעמה מהשכונה תשעה ילדים, והיא לא מתלוננת! תביא לי בגדים לתינוקות שכבר לא צריכים.
כן, הילדים גדלים מהר, ילדה שלי. רק אתמול החזקתי את אמא שלך בידיים, והיום איננה…
לא לבכות, סבתא! הוא גם יבכה! מה הוא רוצה רטוב?
אולי רעב… וואי! באמת! צריך להאכיל!
סבתא רטנה ונתנה לאלומה להחזיק את יואב.
תחזיקי, אל תפחדי! את מוכשרת, ילדה שלי! הלוואי שגם הוא יהיה כזה…
אלומה קפאה.
בידיה הייתה הוכחה שהיא כבר לא לבד. שנים היא פינטזה שיבוא מישהו שהיא תהיה אוויר לנשימה בשבילו והוא יהיה כזה בשבילה. אמא וסבתא כל אחת משלה.
כשתתחתני, אנחנו לא נצטרך אותך אמא הייתה מפטירה.
ואלומה, חלמה שכולן יחיו בבית אחד, כמו אצל נעמה, ברעש ושמחה, ששלושה דורות שמחים יחד.
ועכשיו זה קרה.
הילדון הזה, עם השפתיים הכעוסות, הקטן כל כך, הוא עכשיו שלה.
לטפל באח אלומה למדה מהר. נעמה הגיעה, עזרה פעם אחת, הראתה איך ודי.
אל תפחדי, אלומה! כולן מסתדרות!
אלומה ראתה את ידיה של נעמה והרהרה: היא בכלל לא מוכנה להיות אמא. אוהבים בנות איך עושים את זה?
יואב למד אותה וכך הלכה הביתה תמיד בשמחה.
החיוך הראשון של יואב היה באמת בשבילה.
אלומה! קרא אליה במלמול גס, רץ אליה.
אני כאן, חמודי!
הידיים החמות כרכו את צווארה, ואלומה התמוססה, מכסה בנשיקות את לחייו.
סבתא צחקה:
נחש קטן! תיזהרי שלא יפול.
בטרדות, אלומה שכחה מהמכתב לאבא. תשובה לא הגיעה, והסיקה שתיקה היא תשובה.
עלבון קל רקד בלב, אבל נעלם. היא הייתה עסוקה מדי יואב מילא כל מחשבה.
סבתא דרשה שתלך ללמוד, אבל אלומה סירבה:
אמרתי לך, סבתא, לא עוזבת אתכם. יש עבודה יהיה בסדר!
סבתא לא הרפתה.
ואז, כך פתאום, הופיע מי שחשבה שלא תראה לעולם.
היא חזרה עם יואב, אחיה התעייף, ביקש שתרימו. ליד השער, נעמד והרים ידיים:
אלומה! קחי אותי!
היא חייכה, הרימה אותו, פנתה לשביל ואז נעצרה.
במרפסת, מתעסק עם מנורה, עמד גבר לא מוכר. התעסק עם נורה שבחיים לא פעלה.
הנה! איזה תותח! חייך, ירד מהשרפרף.
כשפנה אליהם הבחין בה וביואב.
ילדה שלי
אבשלום עשה כמה צעדים, וכשהתנועה של אלומה ניסתה להתרחק, אסף אותה ואת יואב חזק אליו.
יקרה שלי…
אלומה הופתעה מהדמעות בעיני הזר.
סליחה, ילדה שלי! לא ידעתי עלייך דבר! שלך? הנהן לעבר יואב שבחן אותו בעיניים גדולות חייך לסבא? בוא אליי, ילד שלי. תן לי לראות אותך.
רק אז הבינה מי עומד מולה.
לא שלי! כלומר… יואב… אחי…
הבנתי! חיבק גם את הילד, שנעץ בו מבט, אבל חיבק את הגבר בחזרה. ואפילו נשען אל שפמו המחוספס.
דוקר!
תכף אגלה! אל תדאג, בן שלי! בואו ניכנס. פה יש יתושים, טרוף!
יש נחל קרוב, אבא…
זוכר…
סבתא חיכתה אליהם במבט כבר ביררו הכל. אין טעם לשמור טינה כשהדברים הסתדרו.
מה זה משנה מה היה עם ההורים פעם? מה שחשוב עכשיו יש תוספת למשפחה, וזה מתנה שצריך להוקיר.
צפתה איך יואב נצמד לאבשלום, והבינה: ככה זה יהיה. סוף סוף נכנס גבר למשפחה.
רק אחר כך תגלה המכתב לא נעלם, אלא הגיע לכתובת הישנה ומישהי מסרה אותו. לקח חודשים עד שאבשלום קיבל אותו, כשחזר מהפלגה.
כשקיבלתי את המכתב שלך, טסתי! חשבתי שנשארתי לבד בעולם. כתבתי לאמא שלך, ביקשתי שנחדש את הקשר, רציתי משפחה.
והיא?
פעם אחת ענתה, אמרה שנישאה, שלא אציק יותר. ויתרתי אם הייתי יודע! הייתי שוחה לכאן! מתנה משמיים!
אוכל לבוא איתך?
בטח. יש לי דירה בחיפה, מעל הנמל. מרווחת, עם ים בחלון. תחיי שם טוב, תראי!
אבא, לא יכולה…
למה?
לא עוזבת את יואב ואת סבתא. זה לא נכון.
למה לבד? יש מקום לכולנו. את תלמדי. סבתא תשמור על יואב. נמצא יחד דרך.
ועל מה נחיה? אנחנו בקושי מסתדרים. אבא של יואב נעלם, לא משלם או עוזר. הוא הגיע לפה פעם אחת, עשר דקות ועזב. שנה לא שמענו ממנו.
את מעליבה, ילדה! נראה כאילו אני גבר או לא?! לא אדאג לשני נשים וילד קטן?! בואי, ארזי, תודיעי לסבתא הסכמת ועכשיו אפשר!
בסדר, אבא…
ואלומה חיבקה את אביה, שמחה על היום בו שלחה את המכתב. אחר כך תיסע איתו אל הים הגדול, שלעולם לא באמת שקט.
ולמרות שהחיים שלה לא יהיו שלווים, אלא מלאי סערות ורוח, תדע תמיד יש לה נמל מבטחים, בו המשפחה מחכה לה, והריח של בורקס תרד שלא תדע אף פעם להכין כמו סבתא.
ושם יחכה לה יואב הפרוע, מקבל אותה בקול מתבגר אך חם:
שלום! אבא אמר שתבואי! התגעגעתי!
וגם אני חמוד שלי… גם אני.
כי בסוף, משפחה היא מקום שמחכה לך באהבה, בלי קשר למה שהיה, ומקבל אותך כמו שאת. רק ככה אפשר באמת להיות שקטים בלב.
