הנהג מונית, ששמר על שתיקה
אתה אף פעם לא מקשיב!
שברתי צלחת בכיור. טיפות סבון קפצו עד התקרה. אחד־עשרה שנים. אותן מילים, אותם קירות. ותמיד הוא, עומר, פותח כאילו אני אשמה, כאילו אני לבד בכל זה.
עומר עמד בפתח המטבח, ידיים משולבות על החזה. כמעט בן ארבעים, מתווכח כמו ילד עקשן, זועף, עד הסוף. למדתי מזמן את הפנים האלו. לסת נעולה. מבט מטושטש, עוקף אותי. הוא סובב אל החלון, רומז נגמר.
אבל בשבילי, רק התחיל.
שכחת להתקשר לאמא שלי, אמרתי והקול כבר רעד. שושנה. בת שישים ושלוש. כל היום היא חיכתה. לא מתנה, שיחה. שלוש דקות. לא הצלחת.
שכחתי, נו. את מגזימה.
כל פעם אתה שוכח. ימי הולדת, תאריכים, אפילו שלי בשנה שעברה שכחת.
אלף פעם התנצלתי.
התנצלות ושכחה. אני צריכה להזכיר כל הזמן? מה אני, שעון?
הוא הסתובב אלי. עיניים נרגזות, עייפות.
את אף פעם לא מקשיבה, הוא אמר בשקט. אני מדבר, את שומעת משהו אחר. נמאס לי להסביר.
שלפתי את המעיל מהמתלה, חיפשתי טלפון בכיס.
לאן את הולכת?
לשושנה.
שוב לאמא שלך. תמיד לאמא.
כבר לא שמעתי. הטריקה סחטה את הדלת. חדר המדרגות קיבל אותי בקור חלול של ערב מרץ. האצבעות רפרפו על המסך דקות, מגולגלות מֶהרגל לרעוד בכעס. להזמין מונית. רמת השרון. אשראי. שלוש דקות.
חיכיתי ליד הבניין, מסתכלת על החלון בקומה שנייה. קר היה. ועלבון. וזעם על עצמי שהרשיתי שוב לצעוק. האור במטבח לא כבה. הוא נשאר שם, ידיים משולבות, מחכה שאחזור.
אבל אני לא אחזור. לא היום.
מכונית כהה עצרה ליד המדרכה. פתחתי את הדלת האחורית והתיישבתי מבלי להביט בנהג. ברכב ריח אורנים לא כמו עץ ריח למראה, אלא כמו יער. שקט מוחלט. בלי רדיו, בלי וייז, בלי שירים. רק מסלול כחול־חיוור על המסך שמול הנהג.
הנהג הנהן לעבר המסך, ונסענו.
השענתי מצח לחלון ועצמתי עיניים. רציתי דקה של שקט. אבל השקט לא הגיע. בפנים רתח הכל. רק עכשיו טרקתי דלת, השערתי את עומר לבד באמצע ריב, ובורחת לשושנה, שוב. וכל פעם הבטחתי: הפעם האחרונה. וכל פעם חזרתי.
עד מתי?
סליחה, אמרתי לאוויר הרכב. אני עומדת להתחיל לדבר. מותר? חייבת להוציא החוצה. בפני מישהו.
דממה. לא ענה, אבל גם לא התנגד. החלטתי שזה מספיק.
אנחנו ביחד אחת־עשרה שנים, התחלתי והשפתיים רעדו. יצאתי איתו בגיל עשרים וחמש, היה נדמה שמצאתי מישהו שמבין אותי. מקשיב. לא מסתובב כשקשה לי.
פנסי כפר סבא חלפו בחוץ. הכרתי כל אחד. וגם הם נראו לי אדישים הערב. הרכב פנה. התנדנדתי איתו.
ואז נהיה הכל אותו הדבר. ברור? כל ריב העתק הדבק. הוא אומר שאני לא מקשיבה. אני אומרת שהוא לא שומע. ושנינו צודקים וטועים גם יחד. מה עושים עם זה? דיברנו בשקט לא עזר. שתקנו לא עזר. טיפול זוגי עומר עזב פגישה שלישית. מה פתאום לשלם למישהו זר שינסה לחנך אותי”.
הבטתי בעיני הנהג במראה. רחבות, בצבע דבש כהה עם קרני שמש קטנות, ממצמץ אלי, בלי לשפוט. מזכיר: אני כאן.
והמשכתי. הייתי חייבת.
***
הכי כואב, פניתי אל ספסלי הצל וכבישי הרצליה שחלפו מעבר לחלון, שהוא באמת טוב. עומר. לא שותה, לא מבלה, עובד. כשהייתי חולה שלושה שבועות לא עזב אותי. התקין מרק. מוזר, מלוח, אבל טרח.
המסלול התעדכן מחדש. כנראה פקק. וייז לא מדבר כלום. מוזר. לרוב הוא מדקלם בעוד 300 מטרים תפנה ימינה. פה שקט. אולי הנהג אוהב שקט. מבינה אותו.
אבל הוא לא שומע אותי, לחשתי. לא בכוונה. פשוט לא יודע. אני מתוודה שאני בודדה, שחסר לי רק הנהון. והוא אומר: מה עוד את צריכה, יש בית, יש רכב, אני עובד.
מה שהרגשתי באוטו היה כמו חדר ריק: אפשר לצעוק, הקירות לא מגיבים. חשבתי איזה חלום מוזר. מונית שחסרה בה קירות בכלל. כנראה אני עייפה מדי.
והרגשתי הקלה, אמיתית.
אנחנו רבים על שטות. היום בגלל יומולדת של אמא. שבוע שעבר בגלל מגבת רטובה. מגבת! צעקתי כאילו מכר את הבית. והוא צעק שאני נטפלת לפרטים. שנינו צודקים וטועים.
ניגבתי עין, מריירת איפור שושנה כבר ראתה אותי בלי, עם דמעות, עם הכל. לא אכפת לה. רוצה שאבוא.
אין למי להתקשר. מיכל בכלל בתל-אביב קליטה גרועה. רוני בעלה בבית חולים, לא פנויה. ואמא, אם אתקשר בבכי תידאג, לא תשן, תבדוק הודעות. אז אני באה, שתראה: אני בסדר, בחיים. פותחת דלת, רואה לי בעיניים, שותקת ומביאה תה.
בחנתי שוב את הנהג. ידיים מרובעות, רגועות. אולי בן חמישים וקצת. הנהון חלש עם עצמו או עם הדרך. בעיני המשיכי. ואני המשכתי. שכחתי שהוא זר.
גם אני אשמה. גם אני צועקת, פולטת מילים שאין דרך חזרה. אתמול אמרתי לו אולי טעינו שהתחתנו. ראיתי לו פנים נמתחות. אבל לא הצלחתי לעצור. קורה לכם, שמדברים על אוטומט, שומעים עצמך ומבינים כמה נורא זה אבל לא שותקים?
עברנו ליד פיצוציה מוארת. פעם נסענו יחד, בלילה, לקנות קפה מהאוטומט. סתם, רק לנסוע.
אתמול אמר לי, את לא מקשיבה. חשבתי הוא צודק. אני לא. אני רק מחכה שיגמור, אוכל לדבר. זה לא אותו דבר. זו המתנה לתור. ויש שם פער ענק.
הפסקתי לבכות. הדמעות נגמרו, מתישהו. דיברתי חלק, כמעט שווה. כל מילה הקלה, משהו התנדף, והוקל לי.
אולי שנינו מפחדים שיוותרו עלינו, הלחשתי אז צועקים ראשונים, כדי לא לעזוב ראשונים. מעגל אינסופי.
הנהג עבר לנתיב אחר. שוב המבט הדבשי. לא רחמים, לא נמאס רק קרבה. כאילו אומר: אני פה.
וזה הספיק היה חסר לי רק זה: נוכחות בלי לחץ.
***
רציתי, בגיל עשרים וחמש, חייכתי עקום שכשאחזור הביתה, הוא ישאל: איך היה היום? ויהיה באמת סקרן. ולא כי ככה מקובל, אלא כי חשוב לו. לדעת מה אני חושבת, מה חווה, ממה פוחדת. זה כל מה שרציתי. יותר מדי לבקש?
המונית נטשה את האיילון ופנתה לשביל צדדי. העצים התקרבו, האוטו חשוך. ראיתי את קווי הנהג: כתפיים רחבות, עורף קצר, המסך הכחול. וייז לא מדבר, סתם זוהר.
הוא חזר תמיד עם מה לארוחת ערב?, ואני שכנעתי את עצמי גברים כאלה. זה ישתפר. ואז החמיר. לא בבת אחת כמו מים במקלחת. חם, פושר, קר, וקולטים שכבר שורד, לא חי.
נשארתי בשקט. עשירית דקה. הקשבתי ללב שלי דופק, לא מפחד, משחרור. סיפרתי לאדם זר דברים שלא העזתי לאף אחד. מפתיע אבל נעשה טוב.
הוא שתק באמת. לא נו, ברור, לא מה את רוצה. לא הצעות, לא גלגול עיניים. רק ישב ולא הפריע.
חשבתי על גירושים, לחשתי. שלוש פעמים בשנתיים. בראשונה עומר שכח את יום הנישואים. סידרתי שולחן, שמלה, יין. הוא חזר ואמר מה חוגגים? סגרתי עצמי בשירותים חצי שעה.
נדמה שהוא הנהן, אולי דמיינתי.
בשנייה שהייתי חולה, בישל שבועיים מרק, ואז הזכיר כל פעם זוכרת שטיפלתי בך? כאילו יתרון. אמרתי תודה, הוא לא שמע.
והשלישית עכשיו. היום. כשהוא שוב אמר את אף פעם לא מקשיבה. והמילים היו כמו קיר כואב, מוכר.
ובכל זאת: לא אתגרש. לא בגלל הדירה, לא בגלל הרגל. כי אני זוכרת אותו איך שהוא כשלא עייף, לא עצבני חמוד, מגיש תה בבוקר בראשון, מתקן לי את הצווארון כשהוא חושב שאני לא רואה.
המונית עצרה באור אדום. האור צבע את הנהג אדום שקט, ממוקד, הוא נראה שלו לגמרי. יש מי שנראה כך רק כשהכל מותר.
שכחנו לשוחח. או שמעולם לא למדנו. אולי אנחנו צועקים רק כי איש לא לימד אותנו איך לדבר בשקט. ההורים שלי גם הם צעקו. אבא הלך כשהייתי בת ארבע־עשרה. אמא הרימה אותי לבד. נשבעתי: אצלי יהיה אחרת. אשמור על המשפחה, אתאפק, אהיה חכמה.
הרמזור התחלף, נסענו. חשבתי: הנה, שוב בוכה.
אבל סבלנות זו לא שתיקה. זו יכולת לשמוע, לא לצרוח. אני שותקת, שותקת, ואז מתפוצצת. שנים אני לא סבלנית רק צוברת.
על המסך: שבע דקות לרמת השרון. בקרוב.
ופתאום לא רציתי לצאת מהמונית. לא כי לא רציתי לשושנה אלא כי בשקט הזה, לראשונה מזמן, היה לי שקט אמיתי. בלי ויכוח, בלי עצות, בלי אשמה.
רק שקט. והוא ריפא אותי, הרגשתי את הכתפיים משתחררות.
נראה לי שמאז שש שנים לא דיברתי ככה. ואתה לא הפרעת, לא יעצת, לא אמרת “ניסית לדבר בשקט?”, כולם תמיד אומרים ככה. כאילו לא ניסיתי בכלל.
שקט. הוא לא ענה. וזה היה מדויק. פתאום התחושה בגוף הורדתי מעמסה.
תודה, לחשתי. בטח נמאס לך מנוסעות כמוני מספרות הכול. אבל תודה.
***
הרכב פנה לרחוב של שושנה. הכרתי את הגדר ירוקה, צבעה אותה בסוכות. מנורה ליד השער. אור במטבח. אמא כבר ערה אומרת שהיא קוראת ספר בלילה, אבל בעצם מחכה. כל שישי ליתר ביטחון.
כאן, בבקשה.
בלם רך ליד השער.
הוצאתי טלפון החיוב עבר אוטומטית. הבטתי עליו.
תודה, אמרתי, וכל הוֵודה בפנים.
הוא הסתובב אלי. בפעם הראשונה. ראיתי פנים רחבות, עיני דבש, חיוך קטן, חם. שלח יד, עשה תנועה מוזרה כף אל השפתיים ואז קדימה.
“תודה” בשפת הסימנים.
קפאתי. הוא הושיט לי כרטיס קטן, לבן. לקחתי:
נהג דניאל. חירש־אילם. רוצים שוב לשפוך הכל? שלחו הודעה. לא אספר לאף אחד. ממש.
הרמתי עיניים בבושה.
הוא לא שמע כלום מהשעה האחרונה. לא על עומר, לא על אחת־עשרה שנים, לא על המרק, לא על המחשבות על גירושין. כלום.
הוא פשוט נהג. שתק כי לא יכול לדבר. והנהן, כי ראה את עיניי במראה והבין: צריך מישהו להיות כאן.
ווייז לכן לא היו קולות. הוא לא צריך הסברים בדיבור קורא על המסך.
צחקתי. לראשונה ביום הזה, באמת. לא היסטרית, לא דרך דמעות פשוט צחוק. ההתגלות של חלום בליל ירח.
דניאל חייך אלי, עשה לייק, הצמיד יד ללב. לא הבנתי מה זה בסימנים, אבל הבנתי בלב.
יצאתי מהאוטו. עמדתי שנייה ליד השער, מחזיקה כרטיס. סובבתי הוא מחכה שאכנס. נופפתי לו. הוא איתת באורות. דקירה חמה של הכרת תודה.
אמא פתחה עוד לפני שנקשתי. שושנה, שישים ושלוש, ספרנית בדימוס, תמיד יודעת מתי להדליק את הקומקום ומתי לשתוק.
תתפשטי, אמרה. התה כבר מוכן.
הורדתי נעליים. תליתי מעיל. התיישבתי לשולחן עם מפה בפרחים, זה שלמדתי עליו, זה שבכיתי עליו אחרי פרידה ראשונה.
שוב? שאלה בשקט.
שוב, עניתי.
הוציאה כוס, קרבה ריבה שזיפים, משנה שעברה. חיבקתי את הכוס. חם. כמה זה חסר.
אמא, אמרתי, אספר לך משהו שלא תאמיני.
אנסה, חייכה והתיישבה.
סיפרתי. על המונית. על השקט. איך דיברתי שעה בלי הפסקה והוא לא שמע. על הכרטיס.
הקשיבה. בלי קטעים, בלי עצות. אחר כך מזגה לעצמה תה.
כשאבא עזב, אמרה חצי שנה דיברתי עם המקרר. באמת. פתחתי דלת, סיפרתי לו הכול משכורת, בוס, הגג דולף ומה לעשות. הוא זמזם, אני דיברתי. עזר לי.
זה מקרר, אמא.
ונהג המונית שלך חירש. לא משנה מי מנגד. משנה שזה יצא לאוויר. כל עוד זה בראש נחילים של דבורים. מרעישים, דוקרים. כשמשחררים עפים.
לגמתי. נכוויתי בלשון.
סיפרתי לו שחשבתי על גירושים.
לעומר?
לנהג.
לו בטוח מותר לספר לא יספק לאף אחד.
ושוב צחקתי. וגם אמא. ישבנו, צוחקות על החיים שהמאזין הכי טוב שלי לא שמע כלום. שזה עוזר. שלפעמים היקום מגיש בדיוק מה שצריך, רק שוב באמצעים חלומיים.
עכשיו תגידי, שושנה נהייתה רצינית באמת חושבת על פרידה?
שקט. שיחקתי בכוס.
לא בטוחה. לפעמים כן. ואז אני נזכרת איך הוא מסדר לי צווארון, בסתר, כשאני לא רואה. ומבינה לא רוצה בלעדיו.
אז תפסיקי לצעוק, תתחילי להקשיב, לחשה. גם אני לא ידעתי. הפסדתי את אבא שלך. לא כי היה רע כי היינו חירשים מבחירה. זה נורא.
הסתכלתי. היא הביט לצד להסתיר רגש. גם ממני.
עשרים שנה, המשיכה. אני מתחרטת שלא ביקשתי שידבר איתי פשוט. לא בצעקות, לא בהאשמות. רק שיספר מה כואב. אולי היה נשאר, אולי לא. אבל לפחות הייתי מנסה.
לא היו לי מילים חכמות. שתקתי.
החדר שלך מוכן. ידעתי שתבואי.
איך ידעת?
שישי בערב, ירח מלא. אצלכם זה תמיד בכה.
לא עניתי. נזכרתי בוויכוחים אולי יש בזה משהו.
נרדמתי במיטה הישנה. הכרטיס של דניאל נח על השידה סימן לבן זוהר בחצי־חושך.
המאזין הכי טוב לא שמע דבר. ודווקא לו שפכתי לב. כי שתק. בשתיקה העצומה הזאת היה מקום, שיכולתי לקשקש עליו את כל הבלאגן שבי.
אולי זה מה שהייתי צריכה לא תשובה. רק להקשיב לעצמי.
אהבתי את הרעיון. התהפכתי, נרדמתי.
***
בבוקר העיר אותי צליל. טלפון. על המסך: עומר.
בהיתי לרגע. אני תמיד עונה מיד כדי להעביר שליטה, לא לתת לו להתחיל מתנצלות. הפעם עניתי ושתקתי.
נועה, קולו צרוד, נמוך. לא ישנתי. נועה, תסלחי לי.
שוב שקט.
הייתי צריך להתקשר לשושנה. זכרתי. כל היום. בעבודה הוציאו אותי מריכוז ושכחתי. לא כי לא אכפת. כי אני טיפש. וגם מה שאמרתי, את לא מקשיבה דיברתי על עצמי. אני לא מקשיב. את מדברת, אני רק מחכה לתור שלי לענות. זה לא אותו דבר.
השתתק. מחכה. מחכה להתפוצצות מוכרת, לציניות, לאשמה.
אבל ישבתי במיטה, רגליים מקופלות, ושמעתי. לא חיפשתי מענה, לא ניסחתי תשובות. פשוט הקשבתי.
והבנתי אותו. אולי לראשונה.
שם?
כן. אני מקשיבה.
השתהה.
זה כנראה פעם ראשונה שאת עונה לי כך. בדרך כלל את מתחילה לדבר מיד. עכשיו את מקשיבה. זה מוזר. אבל טוב.
חייכתי. הוא לא ראה, אבל חייכתי.
תחזרי הביתה, בבקשה.
אחזור. עוד מעט. חייבת לשתות תה קודם.
צחק. בקצרה.
טוב. אחכה. אתקשר לשושנה לברך. עדיף באיחור.
ניתקתי. כהיתי רגע בחלון. בגן של אמא, העצים עוד ערומים. אבל ניצנים כבר מתנפחים. מרץ. הכל אפשרי.
הוצאתי את הכרטיס מהכיס, קראתי שוב.
נהג דניאל. חירש־אילם. רוצים לפרוק עוד? שלחו הודעה.
נכנסתי להודעות, כתבתי: דניאל, כאן הנוסעת מאתמול. זו שדיברה בלי לעצור שעה. רציתי לומר אתה המאזין הכי טוב שפגשתי. לא משנה שלא שמעת. תודה.
תשובה חזרה אחרי דקה. שלושה סמיילים: חיוך, מונית, יד מורמת. וטקסט: בשמחה. תצטרפי מתי שתרצי. אצלנו דמי שתיקה חינם.
צחקתי. שלישית ביממה הזו. חשבתי: באמת פלאי שנים מנסה שיקשיבו, ולבסוף מדברת ללא הפסקה ולראשונה באמת פורקת. וזה בגלל שאף אחד לא שמע.
לפעמים לא חשוב אם שומעים. חשוב להגיד בקול.
שושנה יצאה למרפסת.
ארוחת בוקר?
כן!
נכנסתי למטבח. הכנסתי את הכרטיס לכיס, לא כמספר כתזכורת.
שהשיחה הכי טובה קרתה עם מי שלא שמע דבר. שהקול הכי חשוב הוא שלי. ושאולי פשוט צריך לשתוק, ולתת מקום למישהו אחר. כמו דניאל. כמו שעשיתי הבוקר לעומר.
את אף פעם לא מקשיבה אמר אמש.
היום, סוף סוף, הקשבתי.
