את יודעת, לפעמים אני באמת מתחילה להאמין בגורל… זה מדהים איך מקרה קטן אחד עלול להוריד קיר של שקרים ששנים עמד בין אנשים. תקשיבי מה קרה זה סיפור שקרה באמצע תל אביב, בפארק די רגיל, אבל מה שקרה שם גרם לי לבלוע רוק מהתרגשות.
יום חמים כזה, שמש יפה. ישבתי קצת בצד, ורואה בשקט ילדון בן שבע, מתוק כזה, מחזיק ביד ארנק עור ישן שמצא בין הדשא. הוא פתח את התא של התמונות, מפרפר עם האצבעות הקטנות שלו, ואז עוצר. מתוך החלונית השקופה שם, מחייכת אליו אישה תמונה ישנה, אבל העיניים שלה בורקות.
ופתאום, גבר אחד, לבוש בחולצה מכופתרת יוקרתית ומכנס מחויט, רץ מהר לכיוון הילד. רואים עליו שההקלה שפרצה לו מהלב כמו מישהו שברח עשר דקות בלי לנשום כמעט.
הוא מתקרב לילד, כולו נרגש:
“תודה רבה שמצאת את זה! זה משהו ממש חשוב בשבילי”, ומושיט יד לקחת את הארנק.
אבל הילד נצמד לארנק, מחזיק אותו חזק כמו איזה אוצר, ומביט לו ישר לעיניים רואה עליו שהוא מבולבל ורועד מהמצב.
ואז הוא אומר בקול קטן:
“למה יש לך כאן תמונה של אמא שלי?”
המבוגר עוצר. פנים שלו חיוורות, כאילו הוריד ממנו את כל הדם. הוא מתכופף לקרקע, מביט בילד מקרוב. בקושי אפשר לשמוע אותו כשהוא לוחש:
“זה לא ייתכן. זו אשתי. היא נעלמה לפני שבע שנים.”
הילד מכניס יד לכיס של הג’קט, מוציא משם תמונה מקומטת בדיוק אותו צילום.
“היא מחכה לי עכשיו במתקנים,” הוא לוחש ומצביע לכיוון הנדנדות.
העיניים של הגבר נפערות, הוא לא מאמין, מסתובב לאט לכיוון המגרש
את לא מבינה, תקשיבי מה קרה אז.
דניאל ככה קראו לו בקושי הצליח לעמוד, אבל התחיל לצעוד לעבר הספסל, ליד ארגז החול. שם ישבה אישה במעיל אביבי, שקוראת ספר. כשהתקרב, היא הרימה את הראש, ראתה אותו, וידיה רעדו. הספר נפל לה ישירות על החול.
“נועה?” הוא כמעט שלא הצליח להוציא מילה.
היא לא רצה מפה, לא פשוט הסתירה את הפנים ובכתה. הסתבר ששבע שנים קודם, נועה עברה תאונת דרכים קשה בצפון, איבדה את כל הזיכרון. היא לא זכרה כלום לא את שמו, לא את פניה. והיא בכלל כבר הייתה בהריון אז, אפילו לא ידעה. כל השנים האלה היא חיה בשם בדוי, גידלה את הבן, והמשיכה מחדש, כי מבחינתה הכל התחיל מחדר בבית החולים.
והארנק שדניאל איבד בדיוק היום, זה היה מזכרת אחרונה ממי שחשב שאיבד לעד. בול בשעה הנכונה, בפארק הנכון, הגורל החזיר את מי שנעלמה לאבא, וגם לאהבה האבודה שנמצאה שוב. מי היה מאמין, הא? באמת, כמו סרט אבל לגמרי אמיתי.
