האם אתם מאמינים בגורל? לפעמים דבר קטן אחד יכול למוטט חומת שקרים שנבנתה במשך שנים. כל זה קרה לי ממש כאן, בגינת העצמאות בתל אביב. עד היום אני לא מבין אם זו הייתה השגחה או סתם מקרה הסוף של אותו יום שינה לי את החיים.
**יום שמש חמים.** ילד קטן, בערך בן שבע, יושב על ספסל עץ קרוב לרחבת המשחקים. הוא עיין בסקרנות בארנק עור ישן שמצא בין הדשא. בזהירות פתח את תא התמונות ועיניו נתפסו על צילום של אישה מחייכת. הוא הביט בה ארוכות.
רצתי לכיוונו כולי עצבני וטרוד, חליפתי יקרה היתה מיוזעת ורגליי קרסו כמעט מתחתיי רצתי מרחוב קפלן בריצה מטורפת. ברגע שהבחנתי בילד והארנק, נשמתי לרווחה.
“תודה שמצאת את זה, זה חשוב לי מאוד,” אמרתי לו כשמתנשף קלות, מושיט יד לארנק.
אבל הילד לא נחפז להחזיר. הוא חיבק את הארנק קרוב לחזה שלו והביט בי בעיניים חודרות. קולו רעד מהתרגשות:
“למה יש לך תמונה של אמא שלי בתוך הארנק?” שאל בתמימות.
עמדתי קפוא לגמרי. ירדתי לכרוע על ברכיי מולו, מנסה לקלוט את המילים. הרגשתי שהדם נעלם מהפנים. בקול שבקושי יצא ממני לחשתי:
“זה… זה בלתי אפשרי. זו אשתי. היא נעלמה לפני שבע שנים…”
הילד שלף מכיס המעיל שלו תמונה דומה, מקומטת בקצוות.
“היא מחכה לי ליד המתקנים,” הצביע ביד רועדת לעבר המגלשות.
הרמתי את ראשי, עוקב אחרי המבט שלו. הלב שלי פעם כמו משוגע והצעדים שלי היו מורגשים אפילו על שביל החול.
שם, בקצה הגינה, על ספסל מתחת לעץ חרוב, ישבה אישה במעיל קל. היא קראה ספר, אבודה בעולמה. כשהתקרבנו, הרימה את ראשה מהספר. עיניה הצטלבות בעיניים שלי. הספר נשמט לה היישר אל החול.
“נעמה?…” נשמתי עמוק.
היא לא ברחה. היא כיסתה את פניה בידיים והתפרקה בבכי. הכל התברר רק אחר כך: לפני שבע שנים נעמה נפגעה קשה בתאונת דרכים בחיפה ואיבדה כל זיכרון. היא לא ידעה מי היא או מאיפה הגיעה. באותו הזמן הייתה בהריון וזה התברר לה רק הרבה יותר מאוחר. היא בנתה לעצמה חיים חדשים, בשם אחר, וגדלה את הילד הסתמי כאמא יחידנית, בלי מושג על חייה הקודמים.
הארנק שמצאתי היום, שאיבדתי בעצמי בפארק, היה המזכרת האחרונה שלי מאשתי שאבדה לי. הגורל חזר וחיבר אותנו באותו רגע, במקום אחד, על אותו ספסל וארנק קטן הביא לילד אבא, ולי את אהבת חיי.
באותו ערב, בבית, חשבתי לעצמי: לפעמים אפילו מה שנראה אבוד לתמיד עוד יכול לשוב בידי גורל או על ידי ילד קטן שלא מוותר על תשובות. לעולם אסור להפסיק להאמין שנפגש את היקרים לנו, גם אם הדרך נראית חסומה לגמרי.
