משנאה לאהבה
עומרי תמיד שנא כלבים. זה התחיל עוד באותם ימים רחוקים, כשהיה תלמיד כיתה א’, קצת שמנמן, ג’ינג’י עם משקפיים ותרמיל רוחש ספרים ומחברות, שעבר דרך השדה הריק מאחורי הבניינים בראשון לציון. באותו ערב, להקה של כלבים מקומיים הקיפה אותו.
המנהיג כלב כהה, רזה ושרירי, עם כתמים חומים בזוויות הפנים, נעץ בו עיניים חכמות. עומרי בכה, ניסה לשכנע אותם שיעזבו אותו בשקט, פיזר לפניהם כריך עם גבינה צהובה שהביא מבית הספר, אבל הכלבים לא התרשמו במיוחד. בהתקרבותו של עומרי לגדר, הרים המנהיג שפתו העליונה, חשף שיניו הצהבהבים, והשמיע נהימה עמוקה שנכנסה ישר לליבו.
הלהקה החזיקה את עומרי במעגל סגור יותר משעתיים. לפתע, כשהמנהיג קשוב, הפנה אוזן אחורה, ואז בלי צליל פרץ בריצה אל הכיוון של גן הציבורי מאחורי השדה. כל הלהקה הלכה בעקבותיו, נעלמת בין העצים.
עומרי ניגב את הדמעות, תפס חזק יותר את התיק ורץ חזרה לדירתו.
אבל הבית שלו כבר לא חיכה לו. הצריף הישן ברחוב יהודה הלוי, ששם גר עם משפחתו ושכנים מעטים, כבר התלקח פיצוץ של דוד הגז.
הסב האהוב שלו, אבא של אבא, שנקרא על ידו “סבוש”, נהרג בשריפה. סבוש היה פעם מלח, אדם קשוח ומנוסה, עם זקן ושפם לבנים שכיסה כל חורף ומדי שנה גילח מיד אחרי חג פורים. לאחר מכן הזקן שב והתארך, פעם היה קולט אותו בגומייה צבעונית, פעם סתם משליך אותו לאחור מעל האוזן.
אובדן סבוש והשיניים הקרות של הלהקה ההיא גרמו לעומרי לגמגם שנים ארוכות.
הפעם השנייה שבה התחבר אליו כלב רחוב, עומרי כבר היה בכיתה ז’. הוא כבר לא היה אותו שמנמן, רזה וגבוה, עבר למשקפי עדשות, וניסה ללוות הביתה את המיוחדת בכיתה שלו נעמה ברזני. אחר נעמה חיזר הבחור המפוקפק של השכבה מושיק, תלמיד כיתה ט’ שנשאר שנה נוספת והטיל אימה על כל התלמידים. עומרי העז לפסוע לצד נעמה, מה שעלה לו ביוקר.
הכלב זינק לפניהם בפתאומיות, נבח על עומרי ופילס את דרכו בין הצמד, דוחק אותו לאחור. עומרי נסוג לאט, נכנע לנביחותיו עד שנעמה נעלמה מאחורי ביתה, ואז גם הכלב הלך לדרכו. עומרי נשם עמוק וחזר הביתה.
למחרת בשיעור מתמטיקה קיבל פתק: “אל תלך אחריי. אתמול מושיק רצה להכות אותך. סליחה”. הידידות עם נעמה התפוגגה והשנאה לכלבים רק התעצמה.
השנים חלפו, ועומרי גדל. הוא סיים תואר באוניברסיטת תל אביב, פתח עסק משגשג וצבר קשרים טובים וגם כסף בשקלים, כמובן. גם החיים האישיים הסתדרו. נעמה, שכבר מזמן החליפה את שם משפחתה לברזני-כהן, הפכה לאשתו ולהם נולד בן מקסים נדב, שנקרא על שם הסבוש. התינוק, בן שמונה חודשים, עדיין לא דיבר, אבל כלב שחלף לידו גרם לו תמיד לצחקק ולצייץ “הב, הב!”
יום ראשון שמשי. עומרי טייל עם נדב בעגלה בפארק הירקון. הוא ספר לו על הציפורים שהואאכיל במתקן הזרעים, סיפר על הסנאי שרץ עד ידו ולקח אגוז. השמש החלה לרדת, והיה זמן לחזור הביתה.
כשהגיעו למעבר החציה, עומרי חיכה לאור הירוק, ואז דחף בעדינות את העגלה. פתאום מתוך שום מקום הגיחה תחש ג’ינג’ית קטנה, נובחת בתוקפנות, חוסמת בגופה את הדרך ולא מאפשרת לעומרי להתקדם. כעבור שניה עברה מכונית ממש כמה סנטימטרים מהעגלה, עלתה על המדרכה והתרסקה בפנס רחוב.
ארבעה נערים יצאו בריצה מהאוטו ונעלמו. הלב של עומרי פעם בחוזקה והוא בקושי הצליח לנשום. התחש נעלמה, ורק אנשים התקבצו סביב המכונית. מישהו אחז בעומרי והביט בו בחשש: “הכל בסדר? העגלה לא נפגעה?”, שאל והעיניים ננעצות בילד שבעגלה.
עומרי הנהן בשתיקה הילד בסדר, הכל בסדר. איך חזר הביתה, אפילו לא זכר. את מה שקרה לא סיפר לנעמה, שלא תדאג הרי הכל עבר בשלום. אבל באותו ערב, לראשונה בחייו, הרגיש הכרת טובה לתחש שהצילה את בנו.
כל הערב היה מהורהר, מהרהר בשלושת המקרים בחייו שבהם התמודד עם כלבים. הבין שדווקא בעלי החיים האלו, שכה פחד מהם כל השנים, בעצם ניסו להגן עליו. נעמה הבחינה בשתיקתו, אך לא העירה.
בערב יצאו שלושתם להתאוורר בגינה המשותפת. ליד ספסל מרוחק עמדו שכנים מסביב לקופסה. עומרי שמע התלחשויות: “מה עושים איתו עכשיו? מי צריך כזה?”. הוא הציץ מעל כתפו של שכן וראה גורה קטנה, חומה כמו שוקולד, שוכבת בתיבה, עיוורת לגמרי, כנראה בשל פגם גנטי. שכנות לחשו: “אין לי לב לקחת אחד כזה…” “הוא מסכן, איך יחיה?”.
עומרי קרב בזהירות וליטף את הגור, ששכב חרישי ומסכן, מזיז ראשו מצד לצד, מחפש ריח מוכר. לא הייתה שם אמא. לרגע עומרי עצם עיניים, ואז שלף את הצעיף מצווארו היה אביב, אבל הערבים קרירים.
בשתי ידיים רכות הרים את הגור וכיסה אותו בצעיף, כאילו הרים תינוק קטן. מאחור נשמע קול אישה נרגש, אולי גם דומעת.
טוב, חמוד שלי, הפעם תורי. בוא נלך, אני אכיר לך את אמא שלנו, היא אישה טובה וחייכנית, ובמקרר מחכה לך חלב.
הוא ניגש אל נעמה, שהביטה בו ובעגלה בחיוך אוהב.
לא כל שנראה כאיום באמת מסוכן לנו. לעיתים, דווקא מה שאנחנו דוחים מזמן לנו את הישועה והחמלה הגדולה ביותר. חשוב לשמור על לב פתוח, ולהאמין שלפעמים, דווקא מפחדים נולדת האהבה.
