לפני שנים רבות, כשעוד היינו צעירים, קרה דבר שאי אפשר לשכוח. אותו בוקר, נערה בת שמונה עשרה ילדה תינוקת קטנה בבית החולים איכילוב שבתל אביב. מיד לאחר הלידה היא כתבה מכתב, הזמינה מונית בצ’יק, ויצאה משערי בית היולדות מבלי להביט לאחור. היא אפילו לא שיערָה עד כמה לא צפוי יהיה מה שיחכה לתינוקת הזו שם.
כשאני ובעלי דוד הגענו בערב ההוא לבית החולים, אחוזי התרגשות וצפייה, ליבנו פעם בהתרגשות לקראת לידתו של ילדנו הרביעי. המשפחה שלנו כבר הייתה רחבה ורועשת, ברוך השם.
אני זוכרת איך התאומות שלנו נעה ויעלה נולדו בהפתעה גמורה, הרי אצלנו במשפחה בכלל לא היו תאומים; נשארה אצלנו בדיחה לתקופה ארוכה: “אם שוב תאומים?” היינו אומרים זה לזו וצוחקים.
ההורים שלנו היו מופתעים מהבשורה ואמרו שיעזרו בכל מה שצריך, במיוחד בימים הראשונים של התרחבות המשפחה. כבר בבדיקת האולטרסאונד השנייה הרופא בירר והודיע לנו בבדיחות הדעת אין צורך לחשוש לעוד הפתעות כאלה.
כך נולד אצלנו הרביעי, “הנינג’ה שלנו” ילד אחד בדיוק, וכל הדאגות נמסו ונעלמו. קיבלנו חדר פרטי קטן, שבעבורו דוד שילם מראש בשקלים, והתחלנו להסתגל בשקט לחיים החדשים.
כעבור שעות אחדות הביאו אלי את התינוק לרגעי ההנקה הראשונים. לפתע נכנס ראש בית החולים, פניו קודרות, ואמר: “יש לנו בעיה קטנה…”
אותו בוקר, זוכרת היטב, נערה צעירה בת שמונה עשרה ילדה תינוקת ואז השאירה מכתב ויצאה מן המחלקה, נסעה במונית ועזבה הכול מאחוריה. היא הייתה חלשה, בקושי יכלה ללכת, אבל בכל זאת ביקשה לעזוב מיידית, מבלי להשתהות אפילו רגע אחד נוסף. לא נותר לנו אלא לשחרר אותה, בלית ברירה.
התינוקת שנולדה הייתה בריאה ומתוקה למראה. בליבי חשבתי: תמיד רציתי עוד תאומים, אולי אולי ניקח אלינו את הילדה הזו?
“אפשר פשוט לרשום שאת ילדת אותה,” לחש מישהו בסמטה שקטה, “אבל אני לא רוצה שהתינוקת תלך לבית תינוקות. איך אפשר לתת לה חיים כאלו? זה קורע לי את הלב וגם הרי זה לא חוקי”.
העניין הוא, ש”תהליך אימוץ” בישראל עלול לקחת חודשים רבים, וגם כך אין כל ודאות שיתנו דווקא לנו לאמץ. ובזמן ההמתנה התינוקת תועבר למוסד.
זה מצב עצוב, אין להכחיש זאת. באמת הלמה בי ההבנה כמה החיים טומנים בחובם רגעים בלתי צפויים. הכרתי את ראש האחיות, מרים בת-ציון אשה טובה ונדיבה בתל אביב של אותם הימים; היינו מדברות לפעמים גם מחוץ למחלקה. היא זו שהציעה לי את אותה התלבטות קשה, אולי משום שהכירה אותי וידעה שאני רגישה.
הנערה אם צעירה שבחרה לעזוב מיד אחרי הלידה וללכת לדרכה;
הילדה נולדה בריאה אבל תלויה כולה בחסד של אחרים;
הבירוקרטיה תהליך האימוץ עלול לקחת זמן רב ולא תמיד יש תוצאה בטוחה;
וּמרים בת-ציון הציעה מצידה עזרה, מתוך אמפתיה עמוקה לסיטואציה.
במבט לאחור, סיפורים כאלה מזכירים כמה חיים עדינים ומסובכים וכל כמה שנדרשת חמלה משותפת סביב לידת חיים חדשים.
כי בסופו של דבר, בואו של תינוק לעולם הוא תמיד התרחשויות של תקווה, חרדה, בכי ושמחה גם יחד. לעיתים מסלולי החיים מתפתלים בדרכים בלתי צפויות, ואז, רק ערבות הדדית ואנושיות אמיתית מחזיקים אותנו. והסיפור הזה לעד מזכיר לי: כמה חשוב להיות אנשים אחד כלפי השני, גם ברגעי הקושי הגדולים ביותר.
