Сוסנה השכנה הפכה את הכניסה ממש ליד הדלת שלי לפינת עישון קבועה. אני החלטתי לסיים עם זה חד וחלק והיא לא העלתה בדעתה איך זה ייגמר.
איפה כתוב שזה אוויר שלך? ענתה לי נועה, בת העשרים של שושנה, בזמן ששיחררה עיגול סמיך של עשן חמצמץ ישר לפניי. חדר מדרגות הוא שטח משותף. אם בא לי לעשן פה, אני אעשן. לכי תלמדי חוקים, אישה.
שניים מחבריה, ישובים ברישול על אדן החלון בין הקומות, צחקקו בקול. על הרצפה נחו שאריות סיגריות, פחיות ריקות של משקאות אנרגיה וקליפות גרעינים.
אני, ליאת, ראש צוות חשבונאות במפעל גדול, לא השתעלתי ולא נופפתי ידיים, כמו שהנוער הזה ציפה. רק סידרתי משקפיים על אפי והבטתי בנועה במבט כבד, אותו מבט שגורם אפילו למנהלי מחלקות להזיע בביקורת.
זה מקום משותף, נועה, אמרתי בקור רוח. ולכן לא מעשנים, לא יורקים ולא עושים כאן לכלוך. יש לך חמש דקות לפנות את כל הבלאגן. אחרת, נדבר אחרת.
טוב, אני ממש רועדת מפחד נועה עיקמה שפתיים והפילה עוד אפר על הרצפה שניקתה זה עתה המנקה. לכי תשתה לך וכדור לחץ, אמא שלי הרשתה לי לשבת כאן. יותר גרוע לעשן בבית.
הנערים צחקו בקול. טרקתי את הדלת וסגרתי מאחוריי את הרעש.
ריח של שניצלים ועץ ישן מילא את המסדרון ריחות חמימים של בית שכוסו עכשיו בריח הסיגריות שחדרו דרך חור המנעול. במטבח ישב אליאור, מכונס בעצמו.
אליאור בן השלושים ושתיים, אך נראה מבוגר בעשר שנים קירח ושפוף. אחיינו של בעלי המנוח, גר איתי כבר עשור. שקט ונחבא אל הכלים, מגמגם מעט ועובד בסדנת תיקון שעונים היה מטרה קלה ללעג מכל השכונה.
ל-ליאת, הם שוב שם? שאל, מתכווץ כשנשמע הרעש מהכניסה.
תאכל, אליאור. זה לא עניינך, אמרתי וקצת רעדתי מבפנים.
בערב הלכתי לשושנה. פתחה את הדלת בגלביה, עם מסכה על הפנים והסמארטפון צמוד לאוזן.
שושי, הבת שלך עשתה מאורת עישון ליד הדלת שלי. כל העשן והשאון נכנסים לביתי תעשי משהו.
שושנה גלגלה עיניים, לא פינתה אפילו את הסלולרי:
מה את עושה סיפור? נוער. איפה הם ילכו? בחוץ קר. לפחות לא על סמים. יש לך יותר מדי זמן כי אין לך ילדים, אז את מתעצבנת. ואליאור שלך באמת, מזה משנה לו?
המילים פגעו ברשעות. שאפתי אוויר, ונשפתי באיטיות.
זה עניין של ערכים, שושנה. ועכשיו שמעתי.
חזרתי הביתה, התיישבתי ליד השולחן והוצאתי את תיקיית המסמכים. רגש לחלשים. לחזקים יש את חוקי מדינת ישראל וחוקי עזר עירוניים.
כל השבוע הבא הייתי שקטה מאוד. נועה והחבורה שלה חשבו שהתייאשתי, ומשם רק החמירו עכשיו כבר היה שם כיסא ישן מהזבל, ומוזיקה רועשת עד אחרי חצות.
יום שישי הגיע והגיע השיא.
אליאור חזר מהעבודה עם שקית מצרכים וקופסא קטנה ללקוח. כשהתקרב לקבוצת הנערים, אחד מהם בחור שנקרא “ברווז” הכניס לו רגל.
אליאור נתקל, השקית נקרעה והתפוחים התגלגלו בין הקליפות והשיירים, הקופסא עפה לקיר.
תראו, הפלמינגו עף! צחק “ברווז”.
נועה שחררה עוד עיגול עשן בביטול:
תאסוף מהר, לפני שאני מתעצבנת.
אליאור הרים בדממה את התפוחים, עיניו מלאות דמעות. הוא רגיל רגיל שדורכים עליו, רגיל שאין מי שיגן.
פתחתי את הדלת. עמדתי מולם עם הסמארטפון שלוף ומכוון ל”ברווז”.
השפלה ציבורית, נזק והשחתה הכל מצולם, דיברתי בנחת. תיכף מגיע שוטר, ומיד אחריו אני מגישה תלונה לעירייה ולבעל הדירה.
תורידי ת’טלפון, גברת! התרתע, אבל לא העז לזוז. המבט שלי הרתיע יותר ממשטרה.
אליאור, תיכנס, קראתי בלי להביט בו.
א-אבל התפוחים
עזוב. זה זבל, כמו כל מה שנמצא פה.
כשנסגרה הדלת, פניתי ישירות לנועה, שכבר הייתה פחות בטוחה בעצמה.
עכשיו תקשיבי לי טוב, נועה. כל השבוע הזה לא שתקתי אספתי הוכחות.
על מה את מדברת? נועה ניסתה לגחך, אבל קולה רעד.
דיברתי עם בעל הדירה אבא שלך, נכון? הוא בירושלים, חושב שיש לו בת למופת לא מישהי שמביאה לכאן חבורה ומעשנת על המדרגות.
פניה הלבינו. כל פאשלה אצל אבא שלה נגמרה בעונש קשה.
את לא תעשי לי את זה
כבר עשיתי. הוא קיבל הכל התמונות, הסרטונים, תלונה למשטרת ישראל ולעירייה, כל הפרטים. עוד מעט ינחת כאן שוטר. אבא שלך בדרך לכאן אמר שיגיע עוד בבוקר.
בשבת בצהריים כבר נשמעו קולות גבריים בכניסה.
שתיתי תה, ולדלת הגיע גבר גבוה, מעונב, בן זוגה לשעבר של שושנה אבי נועה, דורון. שושנה עמדה לידו בדמעה, נועה לא נראתה.
גברת ליאת? שאל בנימוס החלטי. אני מתנצל בשם ביתי וגרושתי. הזמנתי חברת ניקיון, אני משלם על צביעת הקירות. נועה עוברת למעונות. הכסף שלה נחתך.
הנהנתי, לא מתרגשת במיוחד.
בסדר. עוד משהו קטן.
קראתי לאליאור. הוא יצא, ראשו שמוט לקראת צעקות.
אתמול פגעו כאן באחי, אמרתי בשקט. הרסו לו עבודת יד אליאור הוא שען אומן. מלקט מנגנונים שלא מתקנים אפילו בשוויץ.
דורון הביט באליאור בסקרנות.
שען? שאל.
מ-מתקן, ענה אליאור, כמעט בלי לגמגם.
באמת? יש לי אוסף שעוני יד נדירים, אחד לא עובד, שלושה כבר ויתרו עליו. תסכים לנסות?
אליאור הרים עיניים. לראשונה מישהו דיבר אליו בכבוד מקצועי.
אני יכול לנסות אם הקפיץ לא שבור.
מצוין, דורון לחץ את ידו ארוכות. סליחה על הילדה. אחפור בכיס לפיצויים וגם להזמנה.
כשנסגרה הדלת, אליאור הביט בכף ידו רגע ארוך, ויישר את כתפיו.
ליאת, אמר כמעט ברור, אני אלך לאסוף את התפוחים. אי אפשר לזרוק אוכל.
פניתי לצד, מסתירה את עיני הדומעות.
אסוף, אלי. ושים תה, היום יש לנו חגיגה.
בכניסה היה שקט, מבריק, והריח היה של אקונומיקה וצביעה טרייה. מהמטבח עלה ניחוח בורקס ותה הצטרף לקולו הבטוח של אליאור שמסביר לי על מנגנון טורביות.
פינת העישון נסגרה לתמיד.
לפעמים, כשנותנים כבוד לעצמך, העולם לומד לכבד אותך בחזרה.
