ברוך השם, סוף סוף זה קרה! – סבתא נשמה בכבדות, אך פניה זהרו באושר אמיתי. בעדינות, ליטפה את פני נכדהּ בידיים יבשות, ואז הניחה אותן על השמיכה.

ברוך אתה ה’, סוף סוף הגיע הרגע שחיכיתי לו! סבתא נשמה בקושי, אבל אור של אושר אמיתי הופיע על פניה. היא ליטפה בעדינות את פניי בידיה היבשות, ואז הניחה אותן בעדינות על השמיכה.
תנוחי, סבתא, ביקשתי ממנה. מחר יום חדש, נדבר עד שיימאס.
לא, אביתר, חייכה סבתא בעצב ביקשתי מהקב”ה רק דבר אחד לראות אותך שוב. יותר מזה לא ביקשתי אני רגועה, פגשתי אותך, חיבקתי. עכשיו אנוח קצת ונדבר. עצמה עיניים בעייפות. שולה, תביא לבחור משהו לאכול בכל זאת בא מדרך.
המצב של סבתא היה קשה. היא ידעה שאין לה הרבה זמן. אני הייתי כל עולמה, והיא עבורי. ההורים שלי נעלמו מהחיים, שקעו לאט בתוך השחור והאלכוהול, קודם הלכו הרהיטים ואז הדירה, עד שגם הם הלכו. סבתא הספיקה להציל אותי, ללמוד אותי כמו שצריך, לדאוג שאוציא רישיון נהיגה לרכב פרטי ומסחרי, ולשלוח אותי לצבא. היום סוף סוף נפגשנו. לא כך דמיינה את הפגישה, אך זו המציאות.
כששולה שכנה ותיקה וחברת לב של סבתא האכילה אותי במטבח, סבתא חיפשה מילים מדויקות שאגעו בשכלי ובליבי, אך הזיכרון כבר לא היה חד. היא ליטפה את החתולה האהובה שלה, שילת, שליוותה אותה במיטתה בימים האחרונים, והרגישה שבעלת הבית כבר לא תישאר עוד הרבה.
בסוף קראה לי:
אביתר, תתקרב. וכשישבתי לידה, אמרה בלחש: רציתי לשמח נכדים שלך, אבל לא נזכה. תזכור, ילד שלי, קשה להיות לבד. תפגוש בת ישראל טובה אל תוותר, בחר לכל החיים. החיים לא יהיו קלים כך זה תמיד. אל תחפש עונג ובטלה, ויותר מהכל התרחק מהיין הרע! מי שנופל במלכודת ההיא, כולם סביבו סובלים. החיים מורכבים מדרכים רבות, תבחר נכון.
היא עצרה רגע, נאנחה, נזכרה בהוריי, אך המשיכה:
את הדירה העברתי על שמך שיהיה לך קן משפחתי. להלוויה שמרתי, שולה תדע להכווין. שאר החסכונות הועברו אליך לבנק, יספיק לתחילת הדרך. את שילת שמור עליה, אל תשאיר לבד. היא חכמה ורגישה, אתה מכיר אותה הרי אתה הבאת אותה גורה מהרחוב… די בכך. עכשיו תן לי לנוח.
בבוקר, סבתא לא קמה…
התחלתי לעבוד כטכנאי תקשורת, בהמלצת חברים. הצוות שלנו שישה אנשים עסקו בפריסת סיבים וחיבור מנויים חדשים. עבודה קשה, אבל משכורת יפה והרגשה טובה פיצו על העייפות.
בבית חיכתה לי שילת חתולה אפרפרה, שהבאתי גורונת מהרצליה לפני שמונה שנים. אחרי מותה של סבתא שילת הייתה דכאונית, לא אכלה דבר, הייתה יושבת כל היום על כורסה עתיקה, מביטה לדלת, כאילו מחכה שסבתא תחזור. והיא כמובן לא חזרה.
ניסיתי לשמח את שילת, דיברתי איתה ארוכות, ספרתי לה על היום שלי, ניסיתי לשדל שתאכל משהו מפתה. רק אחרי חודש היא החלה לחזור לחיים.
באותו יום קיבלתי משכורת ראשונה. החבר’ה דרשו שאכבד במסיבת קבלת פנים מסורת שלא שוברים. קבענו בבית קפה, הזמנתי את כולם וגם עצמתי נהניתי. חזרתי מאוחר, קצת שתוי. שילת פגשה אותי ליד הדלת. נמנעתי מלהביט לה ישירות בעיניים ירוקות, גדולות, מבינות הכל. ניסיתי להסתתר, אבל היא חיפשה בעיניי עד שמצאה.
כשהבינה את מצבי, השמיעה יללה עצובה ונכנסה מתחת לספה.
שילת, התנצלתי לא יכלתי לסרב לחבר’ה. הם דאגו לי, בכל זאת. הרגשתי שאני מתנצל בעצם בפני סבתא.
יום למחרת שוב קיבלה אותי שילת ליד הדלת, וכשראתה שאני בסדר, ליטפה אותי בזנבה, גרגרה בהנאה. אכלה בתיאבון, התלוותה אליי בכל הבית, ובלילה נרדמה לידי, נסמכת אל כתפי.
את מבינה הכל. לחשתי לה, מלטף ברוך. אל תדאגי, אני כבר בוגר, יודע לקחת אחריות. בוגרים נכשלים רק כשהם חוזרים לשתיה את זה אני לא אשרה, גנטיקה מספיקה לי… נדמה שאצטרך גם להחליף עבודה שם האלכוהול זורם חופשי. כל סיבה למסיבה. אני כבר מסומן כמשונה שלא שותה. אולי הגיע הזמן לשינוי. תמיד חלמתי להיות נהג משאית אבל הרישיון שלי לא מספיק, מי יתן לי אחריות על רכב כזה?
בחלוף יום חמישי נוסף ישבתי שוב עם החבר’ה בבית קפה. כולם הרימו כוסות לסיים שבוע. כמנהגי שתיתי סודה, מביט בעצב על השותים.
שירתה אותנו נערה עדינה, ישראלה בשם יפעת. החבר’ה חיזרו אחריה, הבוס קם ותפס בידה, עיניה התמלאו פחד, ניסתה להשתחרר ולא הצליחה.
עזוב אותה! קמתי פתאום. כולם השתתקו אף אחד לא מעז להרים קול על הבוס. מופתע, הוא שיחרר אותה, והיא התרחקה מעט, מביטה אליי בחשש.
הבעלים, גבר חסון בטישרט לבן, יצא מהמטבח. כשבדק שהכל בסדר, שלח את החבורה החוצה. מבטים כעוסים הופנו לעברי.
אל תמהר, עצר אותי. תן להם לפרוק בחוץ. אני מבין שלא מתאים לך איתם.
אני עם הצוות, עם החבר’ה, ככה רגילים, גימגמתי.
זה לא “חבר’ה”, אמר וקרא לעצמו דני. בוא, שבו איתי וכוס תה משובח, הבת שלי יפעת תביא.
הבת? הרמתי גבה.
כן, עוזרת פה אחרי הלימודים. ישבנו ושתינו, דני המשיך: אחרי מה שהיה היום, כדאי שתחשוב על כיוון חדש. אתה מקצועי?
יש רישיון על רכב מסחרי, קצת ניסיון מצבא, תמיד חלמתי להיות נהג משאית, אבל אף אחד לא נותן התחלה.
מיד לא יתנו, אבל יש לי חבר נהג וותיק. בינתיים צור אליי, תתחיל על משאית קטנה, אחר כך תשלים רישיון למשא כבד.
מסכים! חייכתי. דני מצא חן בעיניי בזכות האופי, ובזכות היותו אבא של יפעת.
כשדני קלט את ההחלפה בינינו עיניי למבטי יפעת, קרץ ברוך:
יפעת, תסיימי פה, תודה מתוקה. אביתר ילווה אותך הביתה. כשהיא הסכימה, היה ניצוץ של שמחה בעינינו.
***
עברו חמש שנים.
אני נוסע בנתיבי הנגב במשאית החדשה שלי, עוד שלושים קילומטר לראשון לציון. שם מחכים לי אשתי יפעת, הבת שלנו ענווה, והחתולה האהובה שילת שכבר קשישה.
בדרך, על שולי הכביש, הבחנתי בגבר דקיק, רועד מקור.
“סוף הדרך פה,” חשבתי ועצרתי.
חיים? זיהיתי את ראש הצוות לשעבר, שנכנס ישוב לידי. עיניו עייפות, ריח שתן ישן באפיו.
כן… מה נשאר? הצוות התפרק, שניים מתו משתיה, אחד מהקפאה, אחד מהרעלה, השאר כמוני שותים לכאב. שלף בקבוק, לגם, נאנח, ונפנף בוויתור.
הורדתי אותו במרכז העיר, נתתי מבט מצטער.
כשהגעתי הביתה הרמתי עיניים לחלון המטבח אור דולק, יפעת שוב נשארה ערה לחכות. אולי שולה נכנסה, לטפל בענווה, אבל לא ענווה נרדמה כבר, כרגיל, בחדרה, מתחת לתמונה של סבתא. הבת שלי אוהבת לשתף את “סבתא” בעינייניה הקטנים, כאילו באמת מקבלת מענה מהחיוך הזה. ושילת? מחכה על אדן החלון, נעלמת כי היא אף פעם לא מפספסת לקבל את פניי כבר בדרך לדלת.
אני לא לבד, סבתא. לחשתי למול ביתנו, חייך. כולם בבית, כולנו ביחד, וגם את איתנו. זו הדרך שלי.
הבנתי: הבחירה להיות עם המשפחה, לנצור את ערכיה, לא להיכנע לפיתויים היא המתנה הגדולה ביותר שהשארת לי, והדבר הנכון ביותר שעשיתי.