ברוך השם! זכיתי! דינה הסבתא נשמה בכבדות, אך פניה הקרינו אושר טהור. היא ליטפה ברוך את פני נכדה, ואצבעותיה היבשות נשמטו אל השמיכה.
סבתא, תנוחי קצת ביקש אופיר. מחר יש לנו שלם יום, נדבר כמו שצריך.
לא, אופיר סבתא חייכה בעצב. דבר אחד בלבד ביקשתי מהשם רק לזכות לראות אותך. יותר מזה אני לא צריכה ראיתי אותך, חיבקתי. עכשיו אנוח מעט ונשוחח, בסדר? עיניה נעצמו מעצמן. שירה, את יכולה להאכיל את הילד מכל הדרך הגיע.
מצבה של הסבתא היה קשה. היא ידעה שהזמן שלה הולך ואוזל. אופיר היה האדם היחיד שנשאר לה, והיא כל עולמו. הוריו של אופיר נעלמו מן העולם, אחרי שאיבדו הכול לטובת מחלת האלכוהול רכוש, דירה, ולבסוף עצמם. רק סבתא דינה לקחה אחריות היא הצילה את הנכד, חינכה אותו, דאגה שישלים בגרות, שתוציא רישיון על רכב פרטי ומשאית, ושלחה אותו לצבא. היום סוף סוף חזר. לא כך רצתה לקבל את הנכד, אבל זה מה שהזמן זימן.
בזמן ששירה השכנה הוותיקה וידידת הסבתא ארחה את אופיר במטבח, דינה ליטפה ברוך את חתולתה האהובה, תמרי, שליוותה אותה בנאמנות בימים האחרונים, כאילו הבינה משהו קורה. לבסוף קראה:
אופיר, תתקרב. כאשר ישב לידה, אמרה בחרישיות: קיוויתי לפגוש גם את ילדיך, אופיר, אבל נראה שזה לא יקרה. אתה נשאר לבד. זה קשה, בן יקר. אם תפגוש פעם אישה טובה תיאחז בה, אל תשחרר, תבחר נכון. החיים אף פעם לא קלים, וזה לא ישתנה. ברח מהוללות ומעצלות, ובמיוחד היזהר מהאלכוהול! אחד שנופל בזה כל המשפחה משלמת מחיר כבד. הדרך שלך עוד לפניך. תבחר נכון.
היא נאנחה, שתקה רגע, אולי העלתה בזיכרונה את הוריו של אופיר. כעבור רגע הוסיפה:
את הדירה העברתי על שמך שתהיה לך התחלה. לקבורה שמרתי בצד, שירה תראה איפה. את השאר העברתי לך לביט, שיספיק לזמן הראשון. תשמור על תמרי, אל תשכח אותה. היא מבינה, רגישה. הרי אתה הבאת אותה מתחת לבית גורים… זהו כנראה. לך תנוח, גם אני אנסה לנוח התעייפתי.
בבוקר, הסבתא לא התעוררה.
אופיר מצא עבודה בתור טכנאי תשתיות אינטרנט, בהמלצת חברים. הצוות שישה אנשים התמחה בהנחת סיבים אופטיים וחיבור לקוחות חדשים. העבודה הייתה מתישה, אבל המשכורת הייתה יפה והסיפוק היה גדול.
בבית חיכתה לו תמרי חתולה אפורה שאסף פעמים רבות כגורה מהרחוב, לפני כשמונה שנים. מאז פטירת דינה, תמרי שקעה בעצב, כמעט לא אכלה, והייתה יושבת שעות בכניסה, בוהה לעבר הדלת בציפייה. אבל הסבתא כבר לא חזרה.
אופיר ניסה לעודד אותה, דיבר אליה, סיפר לה על תלאותיו בעבודה, וניסה לפתותה במעדנים. רק לאחר חודש תגובתה השתנתה.
באותו יום קיבל משכורת ראשונה. החברים דרשו ממנו “לעשות סיבוב על חשבונו”, כמנהג ישראלי. אופיר הזמין אותם לבית קפה, ופינק את כולם, וגם את עצמו. הוא שב הביתה מאוחר, מרוצה, אך לא צלול. על סף הדלת חיכתה לו תמרי. פתאום, לא רצה להביט לה בעיניים הגדולות, הירוקות, היודעות הכול. הוא הביט הצידה, אך תמרי לא עזבה, עד שמיאנה בייאוש ומיהרה להסתתר מתחת לספה.
תמרי, נימק אופיר, לא יכולתי לסרב לחברים. הם שדאגו לי לעבודה, בסוף הם חברים… אבל זה מרגיש כאילו אני מתנצל בפניך, סבתא.
למחרת, תמרי שוב קידמה את פניו, וכשהבינה שהכל בסדר, התלטפה סביבו, התפנקה בקולות רכים, אכלה בתיאבון, והשגיחה עליו כל הערב. בלילה נשכבה בסמוך אליו.
את הכול מבינה, לחש אופיר וליטף בעדינות. אבל אל תחששי, אני כבר גדול, יודע לקחת אחריות רק מי ששוקע באלכוהול לא שולט בעצמו. אני לא אתן לזה לקרות גם מפחד מהגֵנים… נראה שאצטרך לעזוב, כי בחברה אצלנו מסיבות ושתייה זה חלק מהעניין. חיפשתי תמיד להיות נהג משאיות, אבל חסר לי רישיון למשא כבד…
באחת מהשבתות נפגש עם החברים בבית קפה. כולם היו עליזים, חגגו את סוף השבוע. אופיר, כמו תמיד, שתה סודה והביט בעצבנות סביבו. המלצרית נערה ישראלית צעירה, בצלאל בת הרבקה שמה זכתה לקריאות מופרזות מצידם. האחראי, בחור חסון והשפעת האלכוהול עליו ברורה, תפס בידה בחוזקה.
שחרר, קם אופיר. השולחן שתק לדבר כך אל האחראי היה חצוף! בהפתעה, הוא הרפה מאחיזתו, ובצלאל התרחקה, חצי מפוחדת, אך מביטה על אופיר בתודה.
בעל בית הקפה גבר מרשים בשם מיכאל, הופיע לידם, ומהר הרוחות נרגעו. מיכאל פנה אל אופיר:
למה אתה בחברתם? אתה כלל לא שותה, ראיתי. מה אתה מרוויח מזה?
אנחנו עובדים יחד, ענה אופיר.
עזוב אותך, אמר מיכאל, והציג עצמו. כזה “ביחד” לא מוביל לשום מקום. בצלאל, ביתי, תעשי לנו תה ישראלי טוב. בצלאל הנהנה, והאדים כשראתה את אופיר מחייך אליה.
בתך? שאל אופיר.
כן, עוזרת לי אחרי הסדנא, ענה מיכאל. תקשיב, תצטרך עבודה חדשה, שם כבר לא ירצו אותך, ואולי גם יגררו אותך להידרדרות. יש לך רישיון?
כן, נהגתי גם בצבא, ומאז חלמתי לנהוג על משא כבד.
זה יבוא. בינתיים בוא לעבוד איתי תנהג על גזע, יש מסלולים גם לעיר וגם בין-עירוני, תעזור ותתקדם. בהמשך תעשה הסבה גם למשאית הכבדה.
מרוצה! חייך אופיר. מיכאל נראה לו אדם טוב וישר, ובנוסף אבא של בצלאל.
בצלאל, סיימת. תודה, לכי תנוח. אופיר ילווה אותך הביתה, חייך מיכאל, וכשהשניים הלכו, שתיהם שותקים ומאושרים.
***
חמש שנים אחר כך, אופיר נהג משאית כבדה בדרכו הביתה, עובר בין השטחים הלבנים של החורף הגלילי. עוד שלושים קילומטרים לבית, שם מחכים לו בצלאל, הבת מרים, ותמרי הוותיקה.
לפתע, ראה איש עומד לבדו בצד הדרך, לבוש דק לא מתואם לעונה. “יקפא פה, לילה קשה…”, חשב, ועצר לידו.
שחר? זיהה אופיר, כשעלה למכונית.
שחר הביט עליו בעיניים עייפות, מבוסמות אלכוהול:
זה אתה… פעם הייתי אחראי, עכשיו? אני בקושי שורד. אחרים במקום שלנו, אנחנו… חלק מתו, חלק נפלו… ואני פה, נודד. לא נורא, נסתדר…
אופיר הוריד אותו ברחוב הראשי, הביט בו בעצב, והרהר בדבריו. הייתה בהם יותר ייאוש משכנוע.
לפני הבית, הרים מבטו לחלון המטבח המואר. בצלאל עוד ערה ומחכה, אולי עם מרים בידיה, אולי שירה השכנה הגיעה לבקר. מרים נרדמה כנראה מזמן, ובחדרה תלויה תמונה של סבתא דינה. מרים אוהבת לשתף את סבתא בדאגותיה, לספר על הגן ועל חברים. גם אם אין מענה התמונה מפיצה חמלה. על אדן החלון, יושבת תמרי, מחכה, ומתארגנת ברגע שזיהתה את רכבו.
לא לבד אני, סבתא לחש אופיר, מחייך בחום אל הדירה. כולם פה, כולם יחד. גם את איתנו. זוהי דרכי.
החיים לימדו אותו צריך לבחור את הדרך בעצמך, להחזיק באנשים טובים ולזכור את הערכים שלמדת מהבית. כי רק אלו שמבינים מהי המחויבות למשפחה ולחיים, לעולם לא ילכו לאיבוד.
