הבוקר, נערה בת שמונה עשרה ילדה תינוקת בבית החולים איכילוב בתל אביב. אחרי כמה שעות, כשהחזיקה בידה את העט וחתמה על מסמכי ויתור, היא הזמינה מונית, עזבה את המחלקה מבלי להביט לאחור, ולא העלתה בדעתה איזו הפתעה מחכה לילדה שלה מאחורי הדלתות.
אני ובעלי, אמיר, הגענו הערב לבית החולים, מלאי התרגשות וציפייה עם התכווצויות הלידה. משפחתנו כבר גדולה וססגונית ארבעה ילדים עומדים להשלים חגיגה בביתנו.
צריך לציין ילדינו השניים והשלישיים הם תאומים, הפתעה מוחלטת שלא הייתה תקדים אצלנו במשפחה. בכל הריון נוסף נהגנו לצחקק: “ואם שוב תגיע מתנה כפולה?”
ההורים שלי היו המומים כששמעו, אבל עזרו לנו רבות בימים הראשונים. כבר בבדיקת האולטרסאונד השנייה הרופאה הבהירה הפעם מחכה לנו תינוק יחיד.
ולבסוף, הגיעה לעולם הרביעית שלנו “נינג’ה” קטנה לבד. כל הדאגות נמסו כלא היו ואמיר דאג מראש להזמין לנו חדר פרטי לשהייה.
לא עברו כמה שעות וכבר הביאו לי את התינוקת להניק. ואז, כמו מתוך סצנה מסרט, ד”ר ברקוביץ’, ראש המחלקה, נכנס בחיפזון ופניו טרודות: “יש לנו בעיה לא קטנה…”
אותו בוקר, אותה בת שמונה עשרה ילדה תינוקת בריאה, ולרגע לא היססה. חתמה על ויתור, קראה מונית והלכה. לא יכלה אפילו ללכת, אך סירבה להיות שם אפילו רגע נוסף. היינו חייבים לשחרר אותה.
הילדה נולדה בריאה, יפהפיה. חשבתי לעצמי: “תמיד רצית תאומות… אולי זו הגורל?”
“אפשר לרשום שאת ילדת אותה,” הציעה אחת האחיות, מבטה מתרכך. “אבל אני לא מסוגלת לחשוב על הילדה בבית יתומים. אין לה שם חיים. זה שובר לי את הלב…” מלמלתי, יודעת שמדובר במעשה לא חוקי.
גם אם אתחיל תהליך אימוץ, אמרה לי נורית, האחות הראשית זה יכול לארוך חודשים ואפילו אז אין הבטחה. “בינתיים, התינוקת תלך למעון של הרווחה.”
עצוב כל כך… לא ידעתי איך לעכל את המצב. נורית, האחות הראשית שהכרתי אישית כבר שנים, הייתה תמיד אדם עם לב גדול. היא הציעה לי את האופציה הזאת כי ידעה על טוב לבי והקשר בינינו.
נערה צעירה עזבה מיד אחרי הלידה, בוחרת את דרכה לבד;
הילדה זכתה לבריאות אך נותרה לבדה;
תהליך האימוץ רשמי מסורבל וסיכוייו מעורפלים;
האחות הראשית, מניסיון וחמלה, ניסתה להושיט יד.
הרגע הזה הזכיר לי עד כמה החיים יכולים להיות מורכבים ושבריריים, במיוחד כשנולד בהם אדם חדש.
בסופו של דבר, לידת ילד היא תמיד רגע מלא תקווה ואי ודאות. לפעמים הדרכים שלנו צולבות במקומות בלתי צפויים ודורשות מאיתנו חמלה ותמיכה טהורה באחר. הסיפור הזה מזכיר עד כמה הכרחית אנושיות אמיתית דווקא במבחנים הקשים ביותר של הלב.
