אני מחפש אישה בשם אילה. דרך קשת נמוכה ועתיקה נכנסתי לחצר שכבר סופגת את מי הגשמים, קרקע משתנה משנה לשנה. החצר הרביעית במסע שלי. גן משחקים, נדנדות, ילדים משחקים בכדור גומי שהשפריץ מים סביבו, אך הילדים לא נרתעים מהבגדים הרטובים וממשיכים ברדיפתם.
אני עומד רגע מתחת לקשת, מביט סביב, מנסה לשלוף מהזיכרון איזה פרט, ריח, צבע, אולי יעלה ממעמקי הנפש ויתפוש אותי ביד וימשוך לעבר התקופה שהייתה, של פעם. אבל הכול פה, ברחוב אילת בדרום תל אביב, כבר לא דומה למה שהיה אז. השנים הרחיקו, שינו, הטשטשו. אז, רק חבלים לבגדים מתוחים בין הבניינים, סככות קטנות, פחי עץ צבועים, ספסלים ישנים, כמה עצים לימין, זהו.
עכשיו…
אילו לא עברו השנים כלום לא היה משתנה. אבל השנים חייבות לעבור, חייבות לשנות, לנדוד.
לגבר מבוגר בחליפת פליז עם כיפה, אף אחד כאן לא מעניק מבט נוסף. בעיר הזאת, ברבים מבתי האב, משכירים חדרים, דירות, דירות משנה. תל אביב…
אני צריך להיכנס לבית מימין לקשת את זה, רק זה, רציתי לזכור. שלוש קומות, והדירה בקומה השנייה, עמוק למבואה, שנייה מימין בפינה. זיהוי בהכרח גופני; בגלל סימני לחיצות על המזוזה, כפתורים צבעוניים עם שמות המשפחה של הדיירים, כולם כבר אחרים.
אני זוכר כל פרט, כל זווית של וילון, קצוות של שטיח, צבע הקומקום ירוק, חריקת רצפת העץ, צרצור של גוק שמרדפנו יומיים. כלום לא ברח. רק הכתובת טרם נגולה לי לגמרי, וגם את מספר הבית איני זוכר, רק את הרחוב. והחצרות דומים זה לזה כמו אחים; כולם מבנים ישנים, קירות עבים, חצרות סגורות.
וכך הלכתי בין החצרות…
הבית הנכון, מבואת הדלת השנייה, בעצם הפרוזדור השני מהקשת, קומה שנייה, עומק המסדרון… ארבעים ושלוש? או…
אם יש אינטרקום, אני לוחץ על 43.
שלום, אני מחפש את אילה. אפשר לשאול…
לפעמים לא מסיימים לשמוע אותי, עונים שאין כאן כזו, לפעמים אפילו טועים במין. אני ממשיך להתקשר.
סליחה, זה מאוד חשוב לי. תגידו, בשנת 1980 לא גרה אצלכם אישה בשם אילה? זה מאוד חשוב לי לדעת.
כאשר עברתי את החצר השלישית, שלפתי פנקס ורשמתי:
16 אף אחד, 24 בטוח שלא, 32א קנו לא מזמן…
הרשימה מתארכת; צריך לחזור לבתים שלא ענו, שלא מצאתי תשובה.
מטפס בשלבים הרדומים של הפרוזדור. החלונות הגבוהים מלאים אבק, והריח ריח חתולים היה פה מאז. הוא הציף את זיכרונות הילדות.
שלום! אני משתחווה במבוכה.
מולי אצנית מבוגרת, מעיל אפור, תיק קניות מפלסטיק.
שלום, למי אתה? היא מביטה בי בחיוך חם.
קומה שנייה. אני מחפש את אילה, אישה בסביבות שישים. את לא יודעת, במקרה, אם היא חיה כאן?
איזה דירה?
הפינתית מימין. מזמן, עוד לפני שכל הדירות פה התחלקו. אולי אפילו לא הבית הזה…
פינתית? גרים שם בני עמוס, זוג עם שני ילדים. ובכל שנותיי כאן, לא שמעתי על אילה. אני גרה פה מאז ילדותי.
תודה. אני מוריד ראש, מתחיל לרדת אט אט במדרגות השחוקות.
היא רודפת אחרי.
סליחה, איך שם המשפחה שלה?
אם הייתי זוכר, הייתי בודק במרשם או באינטרנט, אבל אני לא זוכר, בעצם לא יודע…
ואיך היא קשורה אליך, אם מותר לשאול?
אני מהסס, עוצר, לא יודע מה לענות…
היא? …
מי זו בשבילו?
אהבה.
לא לאהבה אין הגדרה. היא באה או לא. וכל השאר סיפור עם פרטים סובייקטיביים והסתבכויות רגשיות.
אלחנן בן דוד חי עם הלב שבור ארבעים שנה, מקווה כל חייו שאהבה תשבר במבחן הזמן. אך הזיכרונות התפרצות של שמחה וייסורים, התרפקו עליו כפלשבר בלילות.
הוא ידע אשמה כבדה עימו. והוא חי עם הכאב השקט בלב שנים רבות.
אולי עודד את ליבו אותם זיכרונות, אבל הלב עצמו כבר התרסק. כשהלכה זוגתו, שלרוב חייהם חיה לצידו, אך באחרונה השלווה נשרטה ונסתמה, הוא קיבל התקף.
לא רבו, לא התווכחו בזוגיות פשוט פנו כל אחד למבצרו. לאישה, הבית היה כולו שלה, הוא כתוספת. כך גם אמרה חברותיה: מה אעשה? שיחיה.
הבית כולו אומנות עתיקה, רהיטים מלוטשים, כלי קריסטל, וכלי נוי צבעוניים. פסנתר כנף לבן עומד באמצע, ועליו אגרטל פרחים מלאכותיים. כלי נגינה מזוייף. מדוע מזויף? כי אף אחד לא ניגן, האגרטל אינו זז.
כמה פעמים הזמינה נגנים לערבים בביתם, אך הפסנתר נשאר כלי לשעשועה. גם התאמצה פעם ללמוד, מורה נשכרה, אך מהר וויתרה. משכה רק במסאזים וטיפולי יופי.
גם הריון יחיד לא סיימה, ולא באשמתה, אך באשמתה, כך סבר אלחנן.
היה עוד דבר שאתו הרגישה שפסנתרן אמיתי היה חייב להיות בביתם.
ועדיין, גם לה התגעגע. בסוף, הבריאות שניהם נחלשה, טיילו יד ביד ברחובות, האכילו ברווזים בפארק ליד הבית, אלחנן גילה את התענוג שבדייג. העבר כבר לא כאב.
למה לא טיילנו יחד קודם, חווה? שאלה.
מטורפים היינו, ענתה.
לפני כן, כל הזמן עבד, טיפס מדרגות באגף הממשל, עבר למשרד ממשלתי בירושלים, חמיו היה אדם חשוב ולחץ.
הקידום הגיע בצדק, אלחנן היה פקיד מסור, מוכשר, איש חזון ודרבן ביצוע. חמיו, אברהם יוסף גפן ראש המחלקה לתשתיות, היה מרוצה מאוד.
אבל בהתחלה, אלחנן כמעט חמק ממנו, והחמות רמזה לו על “סידור” שנעשה מאחורי הקלעים רק שנים אחרי, כשהכל פוצץ בריב משפחתי, נשמעה האמת.
…ואיך היא קשורה לאדוני? לא נרגעה האם המבוגרת.
הוא השיב בהיסוס, ראשו מלא תהיות.
היא? היא כל עולמי, כנראה.
הקשישה לא שאלה עוד. עיניה הבינו: הוא מחפש מישהי יקרה לו מכל.
ואלחנן המשיך אל החצר הסמוכה. המגפיים ספוגי מים, אך צלצל, דפק, נתקל בטריקת דלתות, לעיתים נשאר לשיחה ארוכה מסביר, מנסה למצוא את הלב, לעיתים נעול בפניו. ממשיך.
בערב שב לבית המלון מרושש מהמאמץ. נפל ישירות על המיטה כמות שהוא, עוצם עיניים, מחכה לבוקר, אולי יוכל להמשיך לנדוד.
***
הסתיו ההוא, אחיזה בתל אביב. גשם יורד על האספלט, מצייר אותו בזהב ושטף מים. דוכני שוק בכל פינה, סוחרים ליד קיוסקים, דוכני ירקות משתרעים בכל רחוב.
יחד עם חמיו, בשנות השמונים, נסע מפת לאסיפה בירושלים. ימי הדמוקרטיה החדשה והיוזמות, אחד האירועים המרכזיים שכולם חששו לא לפספס.
לעודד אז עוד לא היו תוכניות, לכאורה רק פקיד זוטר, אך הכול התהפך. רץ בין נושאים דחופים של חמיו, עד שברחוב בן יהודה פתאום שמע מנגינה בשוק, בתחנה המרכזית.
נערה רזה בלבוש כחול, כובע סרוג. נגנה בכינור ליד קיר גרפיטי, סוודר קצר, מגפיים גבוהים, רגליים דקיקות, קופסת כינור פעורה לפניה, מטבעות קטנות זורמות אליה אבל ידיה אדומות מהקור.
עמד, עוקב אחריה מרחוק. כולו שקט אל מול התמונה הזו עצב המנגינה, המטפחת הבהירה, שערות הפרע, הקיר הלח ואצבעותיה הקפואות. היא קפאה שם, מחוזקת דווקא מהחום שנשאב לאצבעות.
הסוחרים צעקו מסביב, קונים נדחו ורבו על עגבניות, אך הוא השתהה.
הספיקה לסיים את הלחן, קיפלה את הכינור, חיככה כף יד על משקוף הגדר וקמה ללכת נער גנב התקרב, חטף את הקופסה, וברח.
גנב! גנבו לה! צעקה הסוחרת, והקריאות התגלגלו עם הלחן.
הנערה עוד אוחזת בכינור, עיניה עצומות, מתמסרת לנגינה הנואשת. עודד דהר אחר הנער, עלה שחורגליים במדרכה, פנה לנהגי המונית:
תעצרו אותו!
מישהו חסם את הדרך, הילד זרק את הקופסה ונעלם בין המכוניות, הכסף נשפך. עודד אוסף מטבעות, הכנרת מתקרבת מתנשמת.
הוא מחזיר לה: הנה, זה כל מה שמצאתי.
לא צריך, היא קוטעת אותו, והקופסה תמיד נשברת לי. תודה.
ברצינות יתירה עונה: זו לא אשמתו של הגנב שהלב שלי נשבר. איני מסוגלת להמשיך.
ומה את עושה?
עוזבת.
אבל הלב רוצה מוזיקה, הלא כן? אחרת לא היית כאן…
זו לא הנשמה, זה הכיס. נגמר לי הכסף, אין לי אוכל.
אני יכול לעזור! שולף כמה שטרות ישנים, עובריים.
היא מביטה בו, מוחקת כל תקווה: מה, אתה חושב שאקח ממך כסף? אל תלך אחרי.
אבל בבקשה! קרא אחרי הדמות המתרחקת. אבוא מחר, אחכה לך! אשמור עלייך מגנבים!
למחרת מיהר שוב, אך היא לא הגיעה. המתנה של שלוש שעות, לב רחב מתוח, אך לאחר ההפסקה היא הופיעה לבסוף.
היא נגנה, החיוך שלה פתח דלתות של אושר קטנות. ועדיין, סוחרים חיכו ליד, עיניים בולשות, אפילו כיסא קפלים קיבל לכבודה. שוחחו עד הערב, הוא הניח לה שטר גדול, היא התרעמה, גוננה בכף ידה:
אתה באמת מטומטם! מי משאיר בסכום כזה? פה לא בטוח בוא נברח.
שני אלימים בדרך, מוכנים לדרוש דמי שמירה. מתחילה קטטה, עודד נלחם, היא מזעיקה משטרה. מגיעים בהפתעה, שוברים את הקרב, הבריונים נאלצים לברוח בלי כסף.
היא אוספת אותו חבול:
לבית חולים?
לא, הכול בסדר. הוא מתעקש.
אז אליי, מהר!
בדרך, נכנסים לדירת שיכון ישנה, צעדים זהירים בפרוזדור, ריח בצל וטחב, אמבטיה משותפת, שכנים מתרעמים מי זה?
סשה! קוראת לשמו. איך כך קוראים גם אותך?
הוא מתפלא.
כן, כן.
צדים יחד גוק, צורחים, מתגלגלים.
היא מחטאת את פצעיו, מבשלת תה עם בייגלה. אין לה דבר, אפילו לא סוכר. היא תופרת לו את הבגדים, מתבדחת ומציגה אופטימיות. הוא חוזר עם מצרכים ליום המחר, גם היא מחייכת הפעם ומתחייבת שיחזור לבקר.
הוא מביט מהרחוב, חלון קומה שנייה, שדרת שיטה צעירה, לבו רוטט.
החיים זורמים, אהבה חודרת לאדמה ישנה.
מזמין אותה לבוא איתו לראשון לציון. נצטנפת זו הזמנה נעלה, אולי לב ברסיסים? מקריאה שירה נוגה על חזית בית חשוך, נרות קטנים מהבהבים.
בליל הסערה, ברגע אחד של חסד, התקרב אל חלון המטבח, הם התכרבלו יחד, נשבעת בקול שקט:
אסור להיפרד. תחזור רק אלי.
בוקר. טלפון בהול, השכנה דופקת: קוראים לך, חשד בפלילים.
עליו לחזור. גלות כפויה. מחזיקה בו תבוא, בוודאי שתבוא. הוא נשבע…
למחרת הכול מתפוצץ; חלומות ושקרים, תיקים פליליים, וועדות.
נהדף לירושלים.
טרם יעלה לרכבת, נשאר שעה ליד כיכר האומן, בוכה, אגרוף קפוץ אל קיר, צל של גבר מאובן בתחנה הומה.
*
למד כי הזקנות בפינת הרחוב עוד יודעות כל פרט.
אילה? לא זו שנפטרה באביב? עם ההוא שבא בגיפ גדול?
הוא מעקל, הולם ידיו לרקה, אולי זו נפטרה? אם כך גם הוא מת.
את מי את מפחידה? האדם הזה מחפש עם הלב. תעזבי לא, זו ענת שנפטרה.
עוד פעם צלצולים, עוד פעם דפיקות בבתים, לא פעם חוזר לאותו בית, מחפש את השיטה העירה ליד הבית ולא מוצא רק תעתוע.
בדרך חזרה בצהריים רואה מעבר לכביש חנות כלי נגינה, בכינור מנצנץ בחלון. נכנס.
מעוניין לנסות? שואלת נערה מתולתלת בעברית רהוטה.
אני… לא, הייתי רוצה לרכוש, אך היא סתם זיכרון.
אולי אילה מסיקה? שואלת, מפתיעה אותו.
אינני בטוח, את מכירה אותה?
ברור, אמא מפורסמת, גרה פה, ליד.
אז היא גרה פה? נשואה? ילדים?
כמעט בת ארבעים, בן אחד קטן, היא אומרת בזהירות.
אפשר לשבת? הוא נסמך על כיסא, לוחש: שוב לא מצאתי.
יוצא, מתבונן בצמרות העצים מימין מגדל שיטה. רק חצר אחת. נכנס.
שלום, אני מחפש אישה בערך בת שישים, אילה שמה, כנרת, אולי יש פה דיירת כזו? מילותיו שבריריות, אך הגמלאים מחייכים.
כן, זו שגרה עם אמא שלה, אילה בת מרים… שורקק, היה לה קשה. את אמא קברו מזמן, נשארה אילה לבדה, גם בת…
איפה עכשיו?
עברו, לא ידוע בדיוק, אבל הבת גרה כאן, דירה פינתית שנייה בקומה שנייה.
צלצול בדלת דירה ראשונה, גבר פותח, פניו מופתעים.
כן?
אני מחפש את… אולי את אילה? אני רק צריך לדעת לאן הלכה.
כנס. אני רופא, תשב. מה שמך…?
אלחנן.
הבת מציצה פנימה אתמול קרא לה ברחוב, חשב שהיא אילה. בדמיון, בחיוך, בסוודר פסים כפל עבר.
אני… אתה אבא שלי? היא שואלת.
חנוק מהתרגשות, בולע רוק: איני ידעתי. באמת, לא ידעתי…
באים למטבח, ילד מציץ.
איך קוראים לך?
אלחנן.
ואבא שלך?
מתן. ואמא אילה.
הנחתה מטען היסטורי מהדהד.
הוא חייב לפגוש אותה.
אני אקח אותך, קובע בעלה בלי אפשרויות בריחה.
בניין רב-קומות בצפון תל אביב, דירה 118.
בדלת דממה. אילה פותחת, תווי פניה רק מעט שינו צורה, מבטה דומם, זהה; הוא מתמוטט מולה.
שניהם צונחים, דומעים, אוחזים בזרועות חלושות, עוברים דרך השנים באוויר סחרחרה, מבקרים בעבר, בהווה, ולא מבקשים דבר רק לחיות את מה שיכול היה להיות.
אני מצאתי אותך… למה חיכיתי?
ידעתי שתחזור, ידעתי, לוחשת אילה.
הוא נאנק: תמיד אהבתי אותך, תמיד.
היא לוקחת את ידו, עוטפת, מזמינה מבט חם: הכול נמצא, הכול כאן, עכשיו.
האמבולנס מחכה, הוא מפונה, אחוז בידה, כמו ילד שמצא את ביתו ברחוב חסר שם.
די לנו, די, נחזיק כך.
והיא, עם שורות השיר על השפתיים: “אני יודעת שתהיה עוד פגישה, בלתי נמנעת…”
ישראל חולפת מאחוריהם, פקקי תנועה, שוק רועש, החצרות שמלאות קולות ומים, אך ליבם מגלה בית אחרי שנים של חיפוש ואובדן סוף-סוף, לא איחר אל אושרו.
