אני מחפש אישה בשם אילה.
מתחת לקשת נמוכה נכנסתי לחצר-בור עמוקה בירושלים. השלג שנשאר מאתמול מתקבץ בין הסלים והעצים הארעיים. זה כבר החצר הרביעית שאני עובר בה. גן שעשועים קטן, נדנדות, ילדים במעילים רטובים בועטים בכדור ראשון, מים ניתזים לצדדים ולאף אחד לא אכפת.
עמדתי לי מתחת לקשת, מתבונן סביב. רציתי כל כך שהזיכרון יתפוס במשהו ותמשוך מהעומק פרטים, סדק שריטה קטנה של פעם. אבל כאן הכל היה מוזר ולא מוכר, לא כמו שהיה אז. השנים עברו, הרחוב השתנה, העצים מוכי הזמן. באותם ימים חצרות כאלה היו מלאות רק בחבל כביסה, סככות עץ מתפרקות, פרחי אירוסים, ואפילו הספסל התנדנד.
היום… הכל נבנה מחדש. כאילו לא ייתכן אחרת הזמן הופך עיר זרה.
אף אחד לא שם לב לגבר הקשיש בחליפה כהה וכיפה על הראש. כאן, ברחובות ירושלים העתיקה, שכנים מחליפים דירות, אין אחיזה ואין זיכרון קבוע.
אני זוכר שזו הבניין מהעבר, ממש מימין לקשת זה בטוח. דירה שנייה מימין, במפלס השני מתוך שלושה, בקצה המדרגות. על משקוף הדלת כמה לחצנים צבעוניים עם שמות משפחות הדיירים.
כל פינה בבית ההוא שמורה לי בזיכרון וילון מקומט, טריס עקום, קנקן תה ירוק, רצפה חורקת ואפילו אותו ג’וק שצדנו יומיים. כל פרט חרוט בי. אבל מספר הבית? מספר הדירה? רק הרחוב ידוע לי, וגם בו כל חצר היא בור דומה לאחרת. אולי זה היה הבניין השני מהקשת… הכל אדריכלות אחת, דירות תאומות בלתי מובחנות.
אז אני עובר מדלת לדלת…
“שלום, אני מחפש את אילה, בערך בגיל שישים, האם הכרתם דיירת בשם הזה כאן בשנות השמונים? זה חשוב מאוד.”
רושם במחברת אחרי שלושה בניינים: “16 אף אחד, 24 לא קיימת, 32א’ לא יודעים, קנו לאחרונה…”
מדרגות רחבות מכוסות אבק חתולים. הריח הזה מוכר מדי הוא היה שם גם אז, אי אפשר לשכוח.
– שלום, למי הגעת? שואלת קשישה במעיל אפור ושקית בד ביד.
– אני מחפש את אילה, גרה פה פעם, ידועה כמורה לכינור. לי אין מושג מספר דירה, רק זוכר שזה בפינה.
– כאן גרה משפחת לוי, אף פעם לא הייתה לנו אילה. אני פה כל חיי.
אני מודה ויורד במדרגות. האישה יורדת אחרי:
– איך את אומרת שהיא קשורה אליך?
– אני לא יודע… היא פשוט הכל בשבילי. נשארה לי האחדה. כך אני מרגיש.
והיא משתתקת, מסתכלת על הכאב שבעיניי.
בין חצר לחצר, רגליי שוקעות בשלוליות. מדי פעם מדברים אתי בגסות, אנשים סוגרים דלת, וכשיש סבלנות אני מספר בשפה לא מסודרת את הסיפור שלי. בערב חוזר למלון, נופל על המיטה. בבוקר, כמו מתוך שינה, חוזר לחפש.
***
האביב אז היה גשום פלאים. ירושלים כיסתה עצמה חום זהוב, לפעמים השמש נוזלת אל הרחוב והמון דוכנים, קיוסקים ומוכרים ברחובות מחליפים שקלים. כל אחד בנעלי בית, מעילים ישנים ואספרסו נוזלי ביד.
אז עבדתי עם ישעיהו, חמי לעתיד, והגענו מירושלים לוועידה לקראת רפורמה בכללי הבנייה. זו הייתה תקופה של פתיחות כלכלית, אולי משבר שלם שמרחף מעל המנגנון.
אני, עוד צעיר ודואג-לטובת-המדינה, נסחפתי ברחובות ירושלים כלא מאמין למזל. עמדתי בבניין עירוני עתיק, ועל פסנתר ישן במבואה עמדה בחורה רזה, מצח גבוה, שיער קלוע, צעיף תכלת וצוארון קפיצי, וניגנה בכינור נוגה שפורץ את הפאסדה. המנגינה בקעה פנימה, פותחת צוהר ממני אליה, אל מדרגות אבני גיר.
תיק כינור ישן פתוח ורעוע לפניה, מטבעות שוקלים שקט במרכזו. בינה לבין הריחות של קרקרים עם זעתר, כולם עוברים חפוז, אף אחד לא נשאר.
אני נעמד, בוודאות חולפת, ומקשיב ולא זז. הילדה משכה את השרוכים, החזיקה בשפתיים, ואז הניחה כינור על פני כתף. היא שיחקה כמו סיום של ניגון אחרון, עיניה עצומות, כל הצלילים הופכים לעשן צהוב שמנסה להתפוגג במנהרה.
ופתאום שוד! ילד נמוך ידיו שמוטות תפס את התיק ורץ. נשים צורחות, נגינת הכינור לא מפסיקה. אני אחריו, רגלי מחליקות, אני צועק, “תעצרו אותו!” מישהו חוסם את הדרך, הילד משליך התיק ורץ. הלב שלי הולם בקצב גבוה.
אני אוסף את המטבעות, מרים הכל, הידיים רועדות. היא עולה במדרגות, עיניה טבועות ברצפה.
– קחי. הוא עזב, ושבר את התיק. אני מושיט לה את הכל, מלקט כל זוג אגורות.
– אל תחפש. זה היה תיק שבור, הוא נשבר אלף פעם. תודה, באמת.
פניה סגירות, לא מעוניינת בשיחה. אך אני מסרב לוותר.
– זה קורה הרבה?
– לפעמים, היא מסיטה מבטה והולכת.
אני עוקב אחריה. היא לא שמה לב, נעצרת בגשר יבש. מביטה במים הבוציים, מרימה כינור לשפה, כאילו רוצה להשליך אותו.
– אל תעשי את זה! אני מכניס ידי, אנחנו מחזיקים יחד בתיק מעל המים.
– למה? אין לי יותר טעם לנגן.
– ולמה? למי הבטחת?
– לאמא שלי… היא מתה.
השקט בינו לבנה נשפך ברחוב. אני מגיש לה שטר כסף, היא מסרבת. “אני לא אקח.”
למחרת, הכל חוזר חלילה. אני מחכה בתחנה, והיא באה, מנגנת, ואז נגמר היום.
אבל אז מגיעים חבר’ה גדולים, דורשי דמי חסות, ואני מוצא את עצמי בקטטה. מציל אותי שוטר מזדמן ועובר אורח. בסיום, אני פצוע, והיא לוקחת אותי הביתה.
***
דירת שיכון קומתיים, מסדרונות רוחבים, פינות עמוסות מדפים עם ספרים ישנים, וילונות כבדים, תמונה של אמא שלה עם פרחים, פיסנתר לבן קטן, פעמוני חרס. הכל מחוסר סוכר ותה עם בייגלה.
אני מספר לה על עבודתי כמהנדס בעיר, על נעוריי בהדר הכרמל. היא עונה בפרטים קצובים. לאחרונה עזבה את האקדמיה למוזיקה ומתחילה לעבוד בשוק עם שכנה.
– אבל את מנגנת מדהים! אני מתעקש.
– זה לא הזמן להיות מוזיקאית. צריך לחיות, היא אומרת, ומגישה לי בגדים מגוהצים שחברה שלה השאירה.
האור בחוץ הכתים את חלוני. רוח לילה ירושלים נושבת דרך הריבס ונוסעת בין גבעות ושכונות.
***
היתומים האלה משנות השמונים באים אליי תמיד בשעת ייאוש תמיד אתה שם, תל אביב, ירושלים, או באר שבע, הרחובות מתערבבים בזכרון. אני רושם מתחת לשמות: ” פה לא גרה, כאן לא ענו…”
פתאום בשוק, בין דוכנים, היא מופיעה מולי שוב צעיף כחול, גו הזקוף ההוא. אני קופץ אחרי, נוגע בכתפה
– אילה?
– סליחה, אני אילה, אבל… כנראה חיפשת מישהי אחרת.
אני מהמהם, מנסה לא לבכות, חוזר לחדר במלון.
ביום האחרון אני יוצא שוב משהו מושך אותי לצד השני של הכביש, חנות כלי נגינה. בחורה צעירה, אף קטן, קופצת לעזור.
– אני מחפש מישהי לנגן בכינור. אילה משהו… הכרת?
– בטח! אילה בר-און, גרה פעם כאן, עכשיו עברה…
– יש לה ילדים?
– בן אחד, שמונה. אולי שלושים וחמש.
אני נופל לכיסא.
– לא מצאתי, שוב לא מצאתי…
אני עוזב את החנות, רואה בשולי החצר שני עצי ברוש. אולי פעם היו כאן גם עצי רימון, אולי זה אותו המקום.
בחצר זוג קשישים יושבים, מציעים לי קפה.
– אילה? זו לא הבת של מרים? הייתה מנגנת פה בכינור בלי סוף, אחר כך נשארה לבד, ילדה קטנה ובן בטן.
היכן אילה היום?
עברה. הבת, רבקה, גרה כאן. גשי אליה, היא תדע.
עולה במדרגות, דופק בדלת. פותחת בחורה, דומה דמיון מפתיע לאמא שלה בגיל הנעורים. בן שמונה רץ בקול רם.
מי אתה?
– אני… סבא שלך.
רגש שותק. “איך? למה אף פעם לא חיפשתי לפני?”
בעלה רופא, מודד לחץ דם. מבקש שלא אכנס לבית חולים, רוצה רק לדעת כתובת.
הם עולים על רכב, ויוצאים לשכונת פסגת זאב החדשה. המדרגות מתמשכות, דלת 118, קומה חמישית.
– שלום, אילה…
אישה חמישים פלוס. ראש מלא תלתלים שהחליקו, עיניים עמוקות, נמשים מעט.
היא שותקת, אחר כך פורצת בבכי.
– אני מצטער, אילה. סליחה. פספסתי הכל…
היא מחבקת אותי חזק.
– חיכיתי לך, ידעתי שתבוא…
שנינו יושבים על השטיח במסדרון דירתה, שותקים בתוך הזמן שהתערבל.
היא קוראת לי שיר של יהודה עמיחי:
“פתאום נגמר הזמן, והאור פונה ימינה,
והאהבה נשארת לשמור…”
מכוניתנו נוסעת לבית החולים, תלויה על הסף בין שמחה וצער.
אני בוכה, לוחש: לא הספקתי. ועכשיו הספקתי.
עכשיו אני לא לבד. עכשיו אפשר לחיות.
***שמש דקה נכנסת מבעד לתריסים. אילה מביאה כוס תה, ידיה רועדות קלות, אך החיוך שב אל פניה. הנכד מתרוצץ בחדר, משרבט ספינות בחוברת ציור ישנה.
אני יושב עם אילה, מבין שכל מסע ארוך בסופו חוזר לנקודה אחת, שבה השיעור איננו במה שאבד אלא במה שנמצא. היא מניחה על השולחן תמונה מתקופת הילדות שלי שתי דמויות על רקע קשת אבן, צללים ארוכים של ערב ירושלמי.
– כל הזמן הזה אומרת אילה, העיניים מנצנצות שמרתי מקום. לפעמים רק בזכרון מתרקמים בתים חדשים.
אני מהדק את ידה, חש את כל השנים שהלכו לאיבוד וגם את אלה שעדיין מחכות. דרך החלון נשמע צליל כינור עדין רבקה מתאמנת בסלון לשיעור. הרחובות של ירושלים ממשיכים להתפתל, ושתי נשמות ישנות מוצאות סוף-סוף פינה שקטה, שבה הלב יכול שוב לנגן.
