רות בנימין מניחה על השולחן הערוך בטוב טעם תבנית ענקית של עוף צלוי, ונאנחת. עוד מעט יגיעו הבנים עם הנשים שלהם.
הבן הצעיר שלה, תומר, התחתן לא מזמן. הייתה חתונה צנועה, ככה זה היום אצל הצעירים. רות הייתה חוגגת בשמחה גדולה, אבל ככה הילדים רצו, וכבודה במקומו. היא ובעלה רק הלכו לרבנות והתחתנו בשקט. את הטבעות הצליחו לקנות רק אחרי שנה שני חישוקים דקים מזהב. לילדים רצתה שתהיה שמחה אמיתית, אבל מה שקבעו זה מה שיש.
״יש לה רק חיסרון אחד יותר מדי היא מטופחת!״ התוודתה רות בפני חברה פעם. אבל כלתה, הדס, כבר החליטה לדבר איתה על זה.
הדס בחורה טובה ונעימה, ואין ספק שהשפיעה לטובה על תומר. עזרה לו למצוא עבודה טובה, ודוחפת אותו כל הזמן להתקדם. עד גיל שלושים היה בצל של אמא, לא שאף לכלום. רות כבר התחילה לדאוג, אבל עכשיו הכל מתנהל בסדר.
רק דבר אחד מפריע לה הדס פשוט יותר מדי מטופחת. כל רגע בספא, מספרה, גוונים, מסאז’ים, מניקור. מבלה אלפי שקלים על טיפוח עצמי. וזה לא מתאים, בעיניה, לאישה נשואה המשפחה צריכה לבוא לפני הכול.
מה יהיה כשיהיו ילדים? במקום לקנות נעליים לבן, היא תלך למניקור? רות לא אהבה נשים שחושבות קודם כול על עצמן. היא תמיד דאגה לאחרים. במיוחד מאז שהתאלמנה, כשהבנים, גם כמבוגרים, עוד היו צריכים את עזרתה הכלכלית.
הרהוריה נקטעים כשנשמע פעמון הדלת הצעירים הגיעו. הדס נכנסת לסלון כמעט כמו כוכבת. שיער מסודר, ידיים עם מניקור מושלם, כמעט בלי איפור, ועוד זה נראה טבעי ואסתטי.
הדס, את נראית נפלא! אומרת רות בכנות, אבל בכל זאת מרגישה צורך לעקוץ מעט. בטח חליפה חדשה, נכון?
כן, קניתי אתמול, מחייכת הדס בעבודה נתנו לי בונוס יפה.
דווקא את הבונוסים כדאי לשים בצד, נאנחת רות. כל תוספת צריך לחסוך ליום סגריר. תאמיני לי, זה חשוב!
הדס שותקת. היא אוהבת את רות, אישה פשוטה, שנתנה הכול למשפחה. אבל בתוכה חושבת עוני ו”יום שחור” מגיעים בדיוק כשרק מחכים להם.
הערב עובר בנעימים, אם כי רות מנסה פעמיים-שלוש לרמוז לדס על בזבוזים מיותרים. הדס כבר מבינה ההערות אליה.
ובכלל, רות, מתי עשית פעם אחרונה מניקור? שואלת הדס חצי בצחוק.
רות מגמגמת אף פעם, חוץ מטיפול קצר בבית. ידיים נקיות, זה מספיק. יותר מזה לא צריך.
אף אחד לא שם לב לדו-שיח הזה, אבל הדס מרגישה צביטה בלב. לגדל שני בנים, שיש להם עכשיו משכורות טובות, ועדיין לא מוכנה להוציא שקל אחד על עצמה!
תגיד תומר, אמא שלך בכלל עושה משהו בשביל עצמה? שואלת הדס בדרך הביתה.
לא יודע. מבשלת, עושה שולחנות יפים, רואה טלוויזיה, מבקרת שכנות. מה השאלה?
העניין שהיא אף פעם לא חוותה כלום בשביל עצמה. תקחו אותה לסרט, תאטרון, מסעדה…
עזבי, זה לא מעניין אותה, סתם תדמייני.
הדס נזכרת באמא שלה, שגם כשהיו לחוצים בכסף, דאגה לעצמה תספורת יפה, שמלה חדשה, מינימום כרטיס לתיאטרון עירוני.
הדס מחליטה רות צריכה ללמוד להנות מהחיים. לא לשבת מול טלוויזיה ולצפות רק לנכדים.
לאחר כמה ימים היא מתקשרת לרות ומציעה לה לצאת לבית קפה, ואולי לעבור בדרך בסלון הדס צריכה לקוסמטיקאית ומציעה לרות איזו פינוק שבא לה.
“מה פתאום,” נבהלת רות. “אני אחכה לך בלובי או בחוץ.”
“למה לחכות סתם? אפשר לנסות חצי שעה של פינוק. מניקור ועיסוי ידיים, לפחות?”
רות, במבוכה, מסכימה. הדס מתקשרת מראש לסלון המוכר, מסבירה את הסיטואציה:
בנות, בבקשה, תעשו לה הכל הכי טוב. תקפידו להציע עוד טיפול פדיקור, מסכה, מה שיש. תגידו שהכול כבר שולם, שתוכל להרגיש בנוח. אם היא תאהב יש לכן לקוחה קבועה!
בזמן שרות עדיין מהססת, הדס מביאה אותה לסלון ושמה אותה בידיים של המטפלות.
רק חצי שעה, נכון הדס? שואלת רות. וכמה זה עולה?
כשהעובדת האדיבה לוקחת את רות, הדס מתיישבת בפואיה עם הטלפון. לה היום אין שום תוכניות לפינוק.
למרות שזה יום חופש, היא מספיקה לענות למיילים, לנצל את הזמן.
רק אחרי שעתיים רות יוצאת נינוחה ועם חיוך. טיפלו בה מהלב.
הדס, כל כך נהניתי! קיבלתי קפה, תה, כל הצוות היה מקסים. בטח עולה הון.
במקרה יש היום מבצע אומרת פקידת הקבלה אם תביאי חברה, היא מקבלת הכול חינם לגמרי. אז יוצא ששילמתם אפס.
השתיים ממשיכות לבית קפה סמוך, רות לוגמת קפוצ’ינו ויושבת בהנאה.
בואי נצא ככה יחד לפעם ב”ערב בנות”? מציעה הדס. ללקוחות קבועות יש תמיד הנחות יפות. אהבת?
מאוד, מתוודה רות. לא ידעתי שזה כל כך כיף.
היית צריכה לנסות מזמן!
קודם לא היה אפשר, רות מחייכת בעצב. כשהילדים היו קטנים, ובעלי עליו השלום חסך על כל שקל. וקצת אחרי כבר התרגלתי.
ועכשיו אפשר כדי להנות ביחד איתי.
אולי אפשר מדי פעם.
מאז, רות מתחילה להגיע עם הדס לטיפולים. הדס גם משנה לה בעדינות את המלתחה, תמיד מציינת סכום קטן מהעלות.
הצליחה לשכנע את תומר לקחת את אמא שלו למסעדה. פעם הלכו יחד לקולנוע. ובחנוכה קיבלה רות מהדס מנוי לתיאטרון.
את נראית כל כך צעירה! מחמיאות השכנות לרות.
מה לעשות, הצעירים גוררים אותי אחריהם, עונה היא במבוכה צנועה.
והיא באמת מרגישה שרק עכשיו, בגיל הפרישה, כאמא לשני גברים בוגרים, מתחיל לה בעצם הפרק הכי צעיר בחיים. 🪷🪷🪷עם הזמן, נהיו הערבים עם הדס רגעים שרות מצפה להם כל השבוע, כמעט כמו ילדה לפני טיול. הן הולכות יחד ברחוב, יד ביד, וצחוקן נשמע עד הקפה ממול. לעיתים תומר מצטרף, ואז שתיהן מתבדחות עליו, והוא מחייך, גאה במין ידידות חדשה שהתפתחה בין אמא שלו לאשתו.
יום אחד, בשולי הערב, אחרי עוד סבב פינוק ומרק חם בבית הקפה, לוחשת רות:
את יודעת, הדס, לפעמים אני חושבת שכל השנים טיפחתי אחרים, ושכחתי אותי. עכשיו אני רואה גם מותר וצריך להתפנק, וחיים יש רק פעם אחת.
הדס מהנהנת, עיניה נוצצות. יחד הן יוצאות החוצה, גשם ראשון יורד, מטפטף על המדרכה. רות פותחת מטריה אדומה גדולה, מזמינה את הדס להיכנס מתחתיה.
פתאום מניפה רות יד מטופחת אל השמיים, מרימה את ראשה ושותפת את פניה במטר הרענן. “איזה יופי של התחלה חדשה,” אומרת, ושתיהן פורצות בצחוק רם, קל כאוויר אחרי גשם.
ואולי דווקא עכשיו, בחסות אהבת המשפחה והחברות, רות מגלה הלב יכול להתרחב ולפרוח בכל גיל, אם רק נותנים לו הזדמנות קטנה.
