היום אצלי על הלב משהו שלא חשבתי שאי פעם אכתוב ביומן הזה. עברו עלי שנים רבות של שגרה, בית שקט אחרי אלמנות, ילדים בוגרים, נכדים שממלאים את היום בטלפונים, ביקורים, בקשות קטנות פה ושם. והנה, בתקופה הכי פחות צפויה, מצאתי את עצמי מתאהב מחדש כן, כמבוגר, באישה שהכרתי בכלל בבית הבראה בצפון.
שלושה חודשים חלפו מאז פגישה מקרית ליד הדוכן למרק בערב הראשון שלנו שם, כששאלתי אותה בחיוך: “גם לך המרק הזה מלוח מדי?”. הפרצוף שלה הואר, וחיוך צנוע פתח שיחה שנמשכה הרבה אחרי השעות הרשמיות במסדרונות של מכון הבראה.
זה התגלגל לשיחות ארוכות על ספסלים בין ברושים, טיולים קצרצרים מתחת לאור ירח, ואז חילופי מספרים. כשהיא חזרה הביתה לתל אביב, חשבה שלא נשמע עוד זה מזו. אבל אני התקשרתי, ועוד פעם, עד שקבענו לקפה ביפו ומהר מאוד בבית הקפה זה כבר לא הספיק לנו.
הזמנתי אותה אלי לדירה הקטנה בפתח תקווה, לגינה עם הסבון כלים והריח של הקפה הטרי. הייתי חתום שנים על להיות לבד, עסוק בדאגה לאחרים, שוכח את עצמי. רק שם הרגשתי פתאום שחזרתי להרגיש. כאילו משהו נפתח בי, ורחש נעים בבטן של בחור צעיר עוד פעם מתרגש.
יום אחד הצעתי לה, כמעט ברעדה, “אם את רוצה, יש לי חדר פנוי. אפשר לנסות כמה ימים… או להישאר קצת יותר.” היא הסתכלה עלי במבט שהחזיר בי תקווה ישנה.
שקט ארזנו כמה תיקים לא רצינו לעשות מהומה. הילדים שלי, תמיד היו רגילים שאבא בבית, זמין לתמוך, לקחת, לסדר. הודעתי לבן, שלחתי מסר לבת. אך לא הספקתי לצאת מהכניסה, וכבר קיבלתי ממנה הודעה: “אבא, שמעתי שעזבת את הבית. זה אמיתי? השתגעת לגמרי?”
קפאתי. עוד אתמול דיברנו על חמין, ועכשיו… היה בכתיבה שלה משהו קר ולא רגיל. עניתי שהכול בסדר, נדבר כשיתפנה לה זמן. היא לא חזרה. הרגשתי פתאום פגיעה עמוקה.
הבן שלי שאל בקור: “אבא, מה זה צריך להיות?”. אחר כך הגיעו משפטים קשים: “אתה כבר בגילך לא מתנהג ככה”, “הפכת להיות ילד קטן”, “מה יגידו השכנים?”. ניסיתי לצחוק – “בני, בן שישים ושש עוד לא זקן…” אבל הוא לא הגיב.
אצלם, מה שחשוב שאשב בבית, זמין בשליפה, להחזיק נכד, להעביר מקצה עשרת אלפים שקל, לענות לכל טלפון. כשהבינו שאני לא שם, לא הגיבו יותר. גם הנכדים הפסיקו להתקשר, לא קיבלתי הזמנה ליום הולדת של הקטנה.
זה כאב. במיוחד בלילה, לבד, שקט. ועדיין, לא חזרתי. כי כאן, ליד האישה שבחרתי, עם כוס הקפה של הבוקר, והריח של פרחי הלימון בגינה מאחורה, אני באמת עצמי לא רק סבא, לא רק המבוגר האחראי. פשוט אני.
ערב אחד אמרתי לה: “את חושבת, הילדים יבינו מתישהו?”. היא חייכה בעדינות, ליטפה את ידי: “לא יודעת. אבל אתה הבנת את עצמך – וזה משנה הכול.” בכיתי רגע. לא מעצב, מהתרגשות.
אולי יום אחד יחזרו. אולי לא. אבל אף אחד, אף פעם, לא יכול לומר לי שמאוחר מדי להתאהב שוב. שמותר רק לצעירים להרגיש פרפרים. דווקא עכשיו אני מרגיש צעיר, חי, והאושר הזה – למרות שהוא לא קל כשכולם נגדך – אמיתי, והכי מגיע שיש.
הילדים ימשיכו בחיים שלהם, הנכדים יגדלו, יום אחד אולי יביטו עלי אחרת. אולי יראו בי אדם שהעז לבחור בעצמו. ואם ישאלו אם אני מצטער אומר שרק על דבר אחד: שחיכיתי כל כך הרבה שנים. אף פעם לא באמת מאוחר לאהוב מחדש.
