הגינה של רונית הייתה קבר לבנה במשך שתים עשרה שנה. לא, לא באמתעודד קבור בבית העלמין של גבעתיים בצד השני של העיראבל היא הפסיקה לשתול דבר מהרגע שהוא מת ממנת יתר בחדר האורחים שלה. לתת לגינה להפוך לגונגל פראי הרגיש לה כמו האמת היחידה. היא כשלה בו. הגיעה מאוחר מדי. אמרה את המילים הלא נכונות כשביקש עזרה. עכשיו, בגיל שבעים ושלוש, רונית גרה לבד בבית שבו בנה מת, לא מצליחה לגעת בגינה שבזמנו הייתה אוצר השמחה שלה.
עד שאביעד הופיע, עם עובדת סוציאלית וצמיד אלקטרוני על הרגל. “שירות לתועלת הציבור,” הם הסבירו. “תשעים יום של עבודה בגינון.” אביעד היה בן שש-עשרה, כועס, בדיוק כל מה שרונית פחדה שעודד יהפוך להיות. נתפס מוכר סמים, בדרך הבטוחה לגורל של בנה. השופט החליט שעדיף שיתנדב אצל קשישה מאשר שיכנס למעצר קטינים. רונית כמעט סירבה. אבל משהו בעיניים של אביעדמבט של התרסה, אבל גם פחד ואובדן מוחלטהחזיר לה זיכרון של עודד בגיל הזה, לפני הכול, כשהיה ילד שעזר לה לשתול עגבניות וחשב שהעולם יכול להיות יפה. “הגינה שלך,” היא אמרה. “אני כבר לא נוגעת בה. תעבוד לבד.”
שבועות שלמים אביעד קילף עשבים בשתיקה עוינת, בזמן שרונית הציצה מהחלון, הלב שלה נשבר שוב ושוב. הוא היה גס עם הצמחים, כועס על האדמה, משתמש בעבודה כעונש במקום ריפוי. ואז, בוקר אחד, רונית ראתה אותו עומד קפוא ליד המחסן, בוהה באבן הקטנה שהניחה בשביל עודד בין הקיסוסים. “מי זה היה?” שאל בשקט. רונית יצאה החוצה לראשונה מזה חודשים. “הבן שלי. הוא מת כאן. ממנת יתר. ישנתי למעלה בזמן ש…” הקול שלה נשבר. “הייתי צריכה להציל אותו.” אביעד הסתכל עליה, מבין בדיוק. “גם אח שלי מת. בדיוק אותו דבר. אני מצאתי אותו. בגלל זה התחלתי למכוררציתי להרגיש שלפחות על משהו יש לי שליטה.”
מאותו רגע הם עבדו יחד בגינה. כבר לא בשתיקה, אלא בשיחות תוך כדי חפירה ושתילהעל עודד ואח של אביעד, על התמכרות ואובדן, ועל האשמה שנשארה כשאתה ממשיך לחיות כשהאהובים הלכו. רונית לימדה אותו לשתול את הפרחים שעודד אהב, תבלינים שהיו החביבים עליו, ירקות שגידלו יחד. אביעד טיפל בגינה בעדינות, מבין שכל שתיל הוא זיכרון, וכל פרח הוא תחייה קטנה. “אמא שלי לא מדברת בכלל על אח שלי,” הוא סיפר יום אחד. “היא מתנהגת כאילו הוא מעולם לא היה. אבל אני לא שוכח. לא רוצה לשכוח.” רונית הניחה יד על כתפו. “אל תשכח. לזכור לא אומר להיתקע. אחיך ראוי שיזכרו אותו. וגם העתיד שלך שווה את זה.”
ביום האחרון של השירות, הגינה נראתה אחרת לגמרימלאה בצבע, מסודרת ואוהבת, יד זיכרון שמכבדת את אלו שאינם תוך כדי שהחיים שוב מתחילים לפרוח. רונית עמדה לצד אביעד, מסתכלת על מה שהצליחו ליצור יחד. “שתים עשרה שנה הענשתי את עצמי דרך הגינה הזו,” היא אמרה. “עזרת לי להבין שאבל יכול להפוך לדבר יפה אם מטפלים בו באהבה ולא באשמה.” אביעד ניגב עיניים. “הצלת אותי, גברת רונית. כמו שרצית להציל את עודד.” היא חייכה אליו ונענע בראשה. “הצלת אותנו שנינו.” כשאביעד הלך, הוא הסתובב בדלת. “אפשר להמשיך לבוא לעזור? למרות שהשירות הסתיים?” רונית חייכה בדמעות. “עכשיו זו גם הגינה שלך.” וככה היהגינה ששני אנשים שידעו אבדן שתלו בה סליחה, גידלו תקווה, ולמדו שדווקא מהמקום הכי מת פורחות הפריחות היפות ביותר.
