6 בספטמבר
היום, בערב, דרור זרק את התיק שלי ממש על מפתן הדלת. מהתיק התפזרו כמה כדורים הרי אין מה לעשות, כאחות רפואית תמיד יש לי מלאי קטן איתי.
“זהו,” אמר בקרירות. “תארזי את הדברים שלך ותסתלקי מפה.”
עמדתי במסדרון, עוד עם השמלה השחורה מהאזכרה, מתקשה לנשום.
“דרור, חכה”
“שתים עשרה שנה, עדי. שתים עשרה שנה חיכיתי. חשבתי שסבתא שלך תשאיר לנו משהו שנצא מהחור הזה. ומה היא עשתה? לדניאל נתנה דירה ענקית במרכז תל אביב, לך היא הורישה חורבה בכפר שרק שועלים עוברים בה!”
הוא טרק את הדלת מאחוריי בכזו עוצמה שציפצפה לי האוזן.
נעמדתי כמה שניות בדממה מוחלטת. דרור הלך, והשאיר אחרי רק שתיקה.
בבוקר קניתי כרטיס אוטובוס לכפר “דקלון”. חברה שלי, תמר, ניסתה לשכנע אותי לוותר:
“די, עדי, שכחי מהבית הזה! תישארי אצלי, נצא לשכור חדר, נמצא משהו”
אבל נזכרתי במילים של סבתא, חודש לפני שנפטרה: “אל תמהרי לשום מקום, עדי. לא הכול כמו שזה נראה.”
האוטובוס טלטל אותי חמש שעות שלמות. מחלון האוטובוס ראיתי שדות, יערות וקיבוצים.
בדקלון ירדתי בתחנה מתקלפת עם לוח זמנים ישן. ריח של אדמה רטובה באף.
פתאום ניגש אליי גבר במכנסי עבודה.
“את הנכדה של רבקה לוי?” חייך במבוכה. “אני אייל, אני אסיע אותך הביתה.”
הדרך עברה בשקט.
“האמנם, רבקה כבר לא איתנו?”
“כן,” עניתי.
רכנתי, והרכב זז.
“את לא יודעת,” הוא לחש. “היא הצילה את הילד שלי. כשהרופאים הרימו ידיים, היא הייתה היחידה שנשארה איתו. שלושה שבועות עד שנהיה בריא.”
עמדתי מול בית ישן, מתקלף, אחרון מצד היער. פתחתי בגניחה את הגדר הנמוכה, הדשא גובה לי על הברכיים.
בדלת, המפתח לא הסתובב. הדפות חזקות, ולבסוף הבית נפתח.
בפנים, הריח היה של אבק וריפיון. התיישבתי על הספסל והסתרתי ראש בין הידיים.
דרור צדק. סבתא הורישה לי קן שבור.
ערב. דפיקה בדלת.
“באת, עדי?”
זקנה דקה במטפחת בראש ניצבה בפתח. “אני שרית, חיה בשכונה ממול.”
“היו לי מפתחות, אבל לא הספקתי לסדר לפני שבאת.”
“זה בסדר,” אמרתי, בעיניים אדומות מדמעות.
“לא בגללך הגעתי,” אמרה. “רבקה ביקשה ממני לשמור. חודש לפני שנפטרה, באה אליי, מסרה לי מפתחות ואמרה: עדי תבוא. תגידי לה שלא תמהר. שתבדוק מאחורי התנור המחסן.”
אחרי ששרית הלכה, קמתי לחפש.
מאחורי התנור, דלת נסתרת כמעט לגמרי. אחרי כמה דחיפות, נפתחה.
היה שם חדרון בלי חלונות, מדף, צנצנות ריבה ישנות, שק חרול ומגבת קרועה.
מאחורי הצנצנות קופסת פח עוגיות עם ניירות בפנים.
פתחתי.
שטרי בעלות. לא על הבית. על האדמה הסמוכה 12 דונם. תעודות, חוזה השכרה: חברת “חיטה” משלמת כל שנה שכירות של 45,000 שקל, חוזה עד 15 שנה.
הסכום היה פי שלושה מהמשכורת שלי בשנה כחובשת.
בגב פתק בכתב ידה של סבתא:
“עדי. הדירה דבש, אך כל עכבר יוכל לאכול. דניאל ימכור מהר, אבל את תשמרי על האדמה. זו הייתה של אבי מאז המלחמה, וזו ירושתך האמיתית. אל תמכרי ואל תמהרי לעזוב. תחיי, אולי תאהבי אולי תמכרי. אבל אדמה שומרים.”
ישבתי שם, על הרצפה, דומעת. לא מאושר, לא עצובה אלא כי הכל התבהר פתאום. דרור גירש אותי בגלל כסף, שהיה אצלי כל הזמן. רק לא ידעתי.
עבר שבוע. ניקיתי את הבית, צבעתי את התריסים, החלפתי שמשות.
שרית התחילה לבוא כל יום, פעם עם לחם, פעם עם חלב. סיפרה איך סבתא טיפלה באנשי הכפר, איך פנו אליה מכל האזור.
“את דומה לה, עדי. שקטה, כמו ברזל בפנים. רק תאמיני בעצמך.”
חייכתי. “אולי, אבל אני עוד לא שם.”
אחרי שמונה ימים, דניאל התקשר.
“עדי, דחוף כסף. רונה רוצה למכור את הדירה, אבל אסור לנו עדיין. אולי תוותרי על הירושה שלך ואז נסתדר.”
“לא,” עניתי.
“מה יש לך שם? כלום!”
“אני בסדר פה.”
“את השתגעת? שבית בכפר ותהני מהמועצה?” הוא צחק וטרק.
חודש אחרי, הופיע פתאום דרור. ראיתי אותו מהחלון, מתקרב בג’ינס וכובע כבד.
יצאתי החוצה והוא נתקע בגדר, לא העז להיכנס.
“עדי, אני צריך לדבר.”
“תדבר.”
“אני טעיתי. את יודעת, בעבודה הכל התפוצץ, ההלוואות עיקלו אותי, שמעתי שיש לך כסף מהקרקע.”
שתקתי ועקבתי אחרי מבטו.
“ננסה שוב? את מבינה תמיד הייתי שם בשבילך נתחיל מחדש, אני אעזור לך לשפץ, נבנה בית יחד”
“לא.”
“מה זה לא? היינו נשואים שתיים עשרה שנה!”
“אתה זרקת אותי, דרור. באזכרה. קראת לי ‘אשה בלי עתיד’. אמרת שלא צריך אותי יותר. לא שכחתי.”
הוא החוויר.
“זה היה ברגע של עצבים”
“ואני? הייתי בשמלה השחורה, שקועה באבל. תעזוב.”
הסתובב בזעם חנוק:
“את עוד תשלמי על זה! תקברי כאן לבד בכפר הזה!”
שרית חייכה מהחצר שלה עם סלים:
“ככה נכון, עדינה. כאלה לא מחזירים.”
עברו שישה חודשים. מכרתי את הדירה בתל אביב שחלקתי עם דרור את החפצים שלחתי אליו הביתה.
הכסף מהשכירות נכנס. תיקנתי את הגג, החלפתי חלונות, התקנתי מים זורמים. חייתי, לראשונה, בקצב שלי.
בכל ערב, נהיו באים אלי שרית הביאה שכנה עם כאבים.
הוצאתי מהמחברות של סבתא מתכון לתה צמחים, ותוך שבועיים הכאבים פחתו.
אחריה באו עוד שכנים. לא קיבלתי כסף הבאתי מה שהביאו. זה ביצים, זה ירק, זה גבינה.
חורף. טלפון לא מוכר.
עדי? זו רונה, אשתו של דניאל.
מה קרה?
הוא מכר את הדירה, עקף את האיסורים, והלך למישהי אחרת. שנה הם מנהלים רומן. הוא עזב אותי ואת הילדים, הכסף נעלם, והדירה כבר לא שלנו. אין לנו לאן ללכת. עדי, יש אולי חדר פנוי אני אשלם, אבשל, אעשה הכל
“לא, רונה. אני לא יכולה לעזור.”
“את צחקת עלי באזכרה קראת לבית שלי חורבה. תלכי לעירייה. הם ידעו מה לעשות.”
נשמתי עמוק, סגרתי את המחברת של סבתא. לא כעסתי, פשוט לא הרגשתי דבר.
במהלך האביב, תמר הגיעה מתל אביב, שקית עוגיות ביד.
“שמעי, לא חשבתי שתשרדי פה. הבית שלך כמו מתוך מגזין!”
מזגתי לה חליטה.
“דרור התחתן שוב, הפעם עם מתווכת, והיא כבר שוחקת אותו. דורשת כסף, מלווה לו לא קל, מסכן”
חייכתי. “לא אכפת לי.”
“ואת?”
“אני כאן. טוב לי.”
כי בפעם הראשונה, אחרי שלושים ושבע שנים, אני לא חיה חיים של מישהו אחר.
אני לא צריכה להוכיח מאום לבן זוג או למשפחה.
אני פשוט חיה.
בערב, אחרי שתמר הסתלקה, יצאתי החוצה: האור ירד על היער, האוויר היה רך וקריר.
חתול רחוב שמצא בית התכרבל לי על הרגל. שרית חלפה בשידה ונופפה:
“עדי, מחר תבוא מישהי מהמרכז. שמעה עליך שאין רופא שמצליח לעזור לה. תסכימי?”
“ברור,” חייכתי. שלפתי שוב את המחברת של סבתא, מחפשת את המתכון הנכון.
ובעוד בעיר דרור נגרר אחרי משכנתאות, דניאל בורח מהחובות, רונה עוברת הליכי סעד אני סוף סוף הבנתי.
הירושה שלי היא לא כסף, לא נכסים. היא הבחירה לא להישבר, אלא לקום ולעשות.
אפשר להישאר קורבן.
ואפשר גם לבחור חיים.
אני בחרתי.
