גבר עשר שנים נסע “לשתול תפוחי אדמה” לאמא. הגעתי לשם: “אמא” כבר חמש שנים לא בין החיים, ובבית גרה צעירה עם שלישייה…
שבת התחילה בטקס הקבוע, כזה שחוזר על עצמו כל השנים.
איתן עמד ליד תא המטען הפתוח של הג’יפ שלו, מסדר יפה יפה את שקי הבד הריקים מעל ארגז הכלים. גבו המקופף במעיל רוח ישן שידר עצבות אין־קץ ומוכנות למסע יגע עבור אם יקרה.
יעלי, אני יוצא, אל תשתעממי בלעדי אפילו לא הביט אחורה, בודק את המנעולים. הגדר אצל אמא קרסה, צריך להחליף עמודים, וגם הגיע הזמן לעדור לפני שיתחילו הגשמים.
עמדתי ליד החלון, מחזיקה את כוס הקפה כל כך חזק עד שכמעט נשברה.
בטח, סע, מצווה קולי היה שטוח, כמו זמזום של מזגן בחורף. תמסור לאמא שלום, שתשמור על עצמה.
הוא הנהן חפוזות, טרק את התאתוך דקה המכונית שלו נעלמה בסיבוב של הרחוב במושב נופרים. כבר חמש שנים שבכל שבת הוא טס “לתחוח אדמה” אצל אמא במושב נופרים.
לא משנה מתי, בכל מזג אוויר, הוא מתעופף לשם, מדגמן בן למופת וגיבור עבודה עברית.
הנחתי את הכוס על השולחן, ואז צרח הסלולרי בכניסה. על המסך הופיע שמה של סיון, חברה שלי עוד מתקופת השירות הלאומי, שכבר ים שנים עובדת במשרד הפנים.
יעל, את ביקשת לבדוק פרטים על חמותך בשביל ההנחה, זוכרת? קולה של סיון היה מוזר ומבוהל, כאילו רצה למרוץ נגד הזמן. הקשבתי לך ובדקתי שלוש פעמים, בכל המערכות. מסד הנתונים לא יכול לשקר.
מה, יש לה חוב לרשות המסים? דיפדפתי חשבונות מים, לא מדמיינת סכין בגב.
יעל… חמותך, רבקה כהן, נפטרה לפני חמש שנים. תעודת פטירה מ-תש”ף.
העולם בסיבוב משוגע, הרצפה נשמטה מתחתיי כאילו אני על דק של סירה סערה. נאחזתי במשענת כיסא.
מתה? חריקה טיפשית פרצה מתוך הגרון. אבל איתן בדיוק נסע אליה עכשיו, עם תרופות ודברים מהסופר!
לא יודעת מי ומה הוא לוקח לשם, חברותי סיון חתכה. אבל רשומה בכתובת במושב נופרים עכשיו פנינה זר, בת עשרים וחמש, ושלושה ילדים.
הטינטון בראש התגבר, הדם עלה לפנים. צעירה, בת עשרים וחמש ועוד שלושה ילדים?
הוא חמש שנים מסתיר את פטירת אמא שלו, רק כדי להחזיק שם עוד משפחה?
הבטתי למפתחות של האוטו שלי, זרוקים על מדף במסדרון. כעס לא היה בי היתה הרגשה כאילו דחפו אותי בבת אחת לתוך אמבטיית קרח.
**
הדרך לנופרים נמשכה שעתיים, נסיעה בתוך ואקום, בלי רדיו. רק תמונה בראש: בית מסודר, ערסל בגינה ובחורה ארוכה מגישה לבעלי כוס לימונדה מזיעה.
ציפיתי לראות הרמוניה, קן אהבה בנוי על העצבים שלי והתקציב המשפחתי.
המציאות היתה כמו פגז: לא מקום נופש כאן אלא מסלול קרב.
הגדר באמת חדשה, גבוהה, יוקרתית, אבל מאחוריה דממה, אפילו לא ציפורים או עלווה. מתוך זה יוצא רעש רועד, צרחני, מטלטל שיניים.
ניסיתי את השער הקטן סגור מבפנים.
עשיתי עיקוף דרך הגינה, בין סרפדים ועלי קיקיון עד המותניים. לא תפוחי אדמה, לא ערוגות, כלום. רק גזע מדושדש וערימות פלסטיק צבעוני צעצועים שבורים, קופסאות, אמבטיות.
התגנבתי עד חלון המרפסת, הזכוכית רעדה מחמת הקולות.
בפנים, אור יום חזק הכריח את הפינות הבלויים להיחשף. במרכז, בין בלגן שלם שאין בו אפילו פינה לפסוע, עמדה בחורה.
היא לא נראתה יריבה פאטלית או מחסלת גברים. צל חיוור, חלוק ישן, עיגולים שחורים סביב עיניים, שיער “ראסטות” דביק ומוזנח.
סביבה זחלו שלושה פיצקים זהים, כמו להקת דגיגי פיראנה, צווחים עד כאב באוזניים.
הצעירה צמודה לפלאפון, מנסה להתגבר בצעקה:
אבא! איפה אתה? היית צריך להיות כבר לפני שעה! לכולם ביחד ברח החיתול, אני לא עומדת בזה! תביא תמל וסבונים, הכל נגמר פה, אבא, מהר!
“אבא?”
הפאזל בראש התהפך. לא רומן, לא גיבור־גיבור.
אז אבא מתאמץ, חסד נעורים נסתר.
מול השער התגלגל הג’יפ המוכר, חותך בחצץ את הדממה. הסתתרתי מאחורי שיח יסמין, חכי שאף אחד לא יראה אותי.
היד ברחה ללפיתה על מעדר ישן, צבע מתקלף.
איתן יצא, נראה עייף להפליא. שתי חבילות מגושמות של חיתולים תעשייתיים בשתי ידיים, תיק גדוש תרכובות מזון לתינוקות על הכתף.
הוא ניווט כתן מסכן, עומס כבד על גבו, אבל לא מתמרד. פתח את השער, כמעט מעד על עגלת ילדים זרוקה.
פנינה, הגעתי! קרא בקול עייף של אסיר.
יצאתי מהצללים, תופסת את המעדר כמו שצריך.
שלום, אגרונום.
איתן קפץ, כאילו קיבל זרם, החיתולים צנחו לבוץ ברעש רטוב.
יעלי?! עיניו נפערו לשני צלחות חמש שקלים.
אני בעצמי. הגעתי לעזור במשימות החקלאיות. השנה יבול משולש, נכון? הנהנתי אל החלון צורח”וגם אמא שלך, ממש התרעננה והחליפה צורה.”
יעלי, זה לא מה שאת חושבת, אני אסביר! איתן נסוג, נותן יד של שלום.תורידי את המעדר!
חמש שנים, איתן, שיקרת לי ישר בעיניים. קולי חצה את ייבבות התינוקות. חמש שנים קברנו יחד את אמא שלך סיפורים, רק בשביל זה?
הצעירה פרצה החוצה, תינוק ביד ופירור מגבת ביד השנייה.
אבא! מי זאת?! היא צווחה מבוהלת. זו האישה? המכשפה שאמרת שלא נותנת לי לזוז?
מכשפה…?
צעדתי צעד אחד, זולפת כל רגע. איתן התכווץ אל הגדר, נטול ברירה.
אז תקשיבו טוב. אני פה לעשות סדר אמיתי בערוגות.
יעל, אל תגעי בה! חוסם בגופו. זו הבת שלי!
קפאתי, היד קפואה סביב המעדר.
איזו בת, איתן? יש לנו בן אחד, נועם, בן עשרים.
זו… מזמן, עוד לפני שהכרנו. טעות נעורים. איתן גמגם, בולע מילים, זיעה נוזלת מתחת לשערות.לא ידעתי, באמת, אמא שלי רק לפני שמת סיפרה ונתנה כתובת.
נשימה כבדה, כאילו סיים מרתון. כשהגעתי אז, לפני חמש שנים, זו פנינה לבד כאן, גם אמא שלה נפטרה, חיה בבקתה מתפרקת. ריחמתי, עזרתי, בניתי בית, גדר, לימודים. שנה שעברה החבר שלה ברח מהר כששמע שלישיה. לא יכולתי לנטוש, הם היו גוועים. שלישיה זה גיהינום, אני רק מוציא אותה לישון שלוש שעות.
הייתי מתה בלעדיו! יבבה פנינה, מעיפה דמעות ודבק על גבות.הוא לא נח, הוא שוטף ריצפה, מחליף חיתולים, מנענע בלילות עד שנופל.
הבטתי עליופנים עייפות, עיגולים, יד רועדת.
אז… הנחתי בעדינות את המעדר.אתה רץ לפה כל שבת כדי לחיות גהינום ולא כדי להשתעשע עם מאהבת?
כן! קולו צרד וצף. יעלי, זה גזר דין, כל החורף אני חולם על המשרד והשקט! אבל זה הדם שלי, הנכדים שלי.
שקט. השפל במבט. ממתין.
בהיתי בילדים צורחים, בפנינה הלבנה. חשד לבגידה פינה מקום להבנה אחרת.
הוא לא בוגד, הוא קרבן לקור רוחו. משא כבד מדי, שנשא בסתר.
אז אני המכשפה? האיומה שלא מספרים לה? שאלתי בקרח.
ניגשתי אל פנינה המבוהלת, שלפתי ממנה את התינוק הרעבילד שמנמן ולח.
הנחתי אותו על כתפי, טפחתי בעדינותופתאום הוא השתתק, מופתע מהחיבוק.
נו, סבא איתן. נכנסת טוב לבוץ.
מה זאת אומרת? קולו רעד.את מתגרשת?
השתגעת?! גיחכתי, מסדרת לו את החולצה.גט זה קל מדי לך ויקר לי.
פניתי לפנינה, מתמקדת בעיניים הבוכות.
ילדה. תינוק למיטה, את למקלחת ולישון. אשמור עליהם ארבע שעות. אל תקומי גם אם יריעו תותחים.
היא מצמצה, לא מאמינה.
ואת…?
אני מתחילה בקדנציה כסבתא ממלאת מקום.
הבטתי באיתן, עומד בבסה”ד באמצע.
כנס, תרתח תמל, ושים מדחום שלושים ושבע.
ואת? ביקש, מרים שקית.
אני מתקשרת לנועם. רצה מחשב חדש? שיבוא, יהיו “תפוחי אדמה” לשניכםזה טוב לאצבעות.
איתן החוויר, דמיין את המפגש.
אולי נוותר על נועם?
אין מצב, פדיה. חתכתי. ועוד משהו, איתן, שים לב.
מה?
עכשיו, כסבא לשלישייה, הכרטיס שלך עובר לניהול שלי.
למה? התקרנף.
צריך עגלת תאומים חדשה ומיטות שוות. מגיע לי פיצוי עצבים. אני רוצה מעיל פרווה ושבוע שקט גמור.
נענעתי תינוק מנומנם.
עדיף שתתחפרו כאן בערוגות. ואם לא תסיימו, אני אספר לכל החבר’ה שאתה לא ביזנסמן אלא האו-פאולה מספר אחת בארץ.
איתן גרר שקיות, מותש מעול החיים הכפולים.
נשמתי את אוויר הסתיו. לא ריח עלים ובערך, אלא פודרה לתינוק וחלב חמוץ.
מעכשיו, השליטה בידיים שלי.
**
אחרי חודש, ישבתי במרפסת ביתי, עטופה במעיל פרווה חדש, למרות שהיה חמים. הודעה מהבנק קפצהמשכורת מאיתן.
מיד אחרי זה, תמונה: איתן ונועם, מלוכלכים אך שמחים, דוחפים עגלת שלישייה עצומה.
חייכתי, לוגמת קפה רותח. לכל אחד בישראל יש את העול שלוואיתן, נדמה לי, סוף סוף למד לאהוב את שלו.
כתבו לי מה חשבתם על הסיפור! אשמח לשמועהרינתי לרגע, אז שלחתי בתגובה לסבא-אולסטאר ולנועם המדוגם אימוג’י של תפוח אדמה עם לב. מילים כבר לא היו נחוצות. בצידו השני של המסך, ידעתי, אפשר היה להרגיש את אנחת הרווחה שלוושלי.
הסתכלתי בגינה, העלים התנפפו. פתאום בא לי לנסוע לשבת הבאה לנופרים, לבדוק אם אולי בכל זאת ינבט איזה שתיל חדש בין כל הרעש והבוץ. במשפחהכמו באדמהלפעמים צריך לרדת עמוק, לחרוש, ולתת זמן.
והרי זה פלא: בסוף, היבול הכי גדול צומח דווקא מכל המקומות שנראו הכי עייפים.
