תקשיב, קרה לי משהו באוטובוס שהיה פשוט בלתי נשכחאתה חייב לשמוע. הייתי השבוע בקו עמוס של דן בתל אביב, לא היה כמעט מקום לנשום. רוב הנוסעים היו אנשים מבוגרים, חלק חזרו מהשוק עם סלים מלאים ירקות, אחרים החליפו חוויות על המחירים ועל החמסין הזה של יוני. במרכז המסדרון, ישב בחור צעיר, אולי בן שמונה־עשרה, לבוש בטי־שירט כהה, תיק גב לצידו, קעקועים על הזרוע והצוואר, קצת זיפיםנראה מה זה גמור מעייפות. כל הנסיעה רק הסתכל מחוץ לחלון, אפילו לא פתח את הפה.
באחת התחנות עלתה אמא עם שני ילדים קטנים. איזה מתוקים, אחד תפס לה בחוזקה את היד, השני כמעט נדבק לה לירך. ברור שמקומות פנויים לא היו, הרי אמצע היום, קו הומה לגמרי. היא מיד סקרה את האוטובוס בעיניים ועצרה בדיוק מול הבחור הזה. כן, זה שישב באדישות.
היא פתאום מדברת אליו בקול רם, עם מבט עייף ועצבני:
סליחה, אתה יכול לתת לנו לשבת? אני עם שני ילדים קטנים כאן.
היה שקט קטן באוטובוס, כולם כזה צדדים את הראש בעדינות לשמוע מה הולך. הבחור לא אומר כלום, רק מרים אליה עיניים עייפות, ממשיך לשבת.
היא שוב חוזרת, בקול עוד יותר תקיף:
אתה לא רואה? יש לי פה שני ילדים קטנים. מה, זה לא מפריע לך?
אנשים התחילו להסתכל, אפשר היה להרגיש את המבט המיואש של הנהג במראה.
היא חותכת שוב, עכשיו עם כל האוטובוס כמו קהל:
זאת הבעיה עם הצעירים של היום. יושב ככה כאילו הכול שלו, ואמא עם ילדים תעמוד.
הבחור עונה בשקט:
לא פגעתי באף אחד.
היא לא מחכה לו:
אז תקום, זה חינוך בסיסי. גבר אמיתי לא יושב כשהאמא עם הילדים עומדת.
מישהו בקצה אפילו נענע בהסכמה. האמא ממשיכה:
מה, קשה לקום? אתה צעיר, בריא. או שהקעקועים מפריעים?
הוא עונה, בשקט ובקור רוח:
את באמת חושבת שמגיע לך מקום רק בגלל שיש לך ילדים?
ברור, היא משיבה כאילו טיל. אני אמא. נראה לך שמישהו אחר יותר ראוי ממני?
מרגישים את המתח באוויר. לא נעים. הבחור לוקח רגע, ואז לאט לאט הוא מתרומם, אוחז במוט כדי לא לאבד שיווי משקל.
האמא, כזה, בקול מנצח:
הנה, ראית? אפשר גם יפה. אם היית עושה את זה קודם, לא היינו מגיעים לזה.
אבל, בדיוק אז, קרה משהו שפשוט השתיק את כולם.
הבחור הרים את שולי המכנסומתחת, נראה תותב ממתכת. ברק קטן של מתכת תחת התאורה של האוטובוס. מישהו באוטובוס פלט “אוי”, גבר אחד תקע מבט ברצפה, אישה מבוגרת שמה יד על הפה.
האמא חיוורת כמו סיד, נעלמו לה כל הביטחון והקריזה ברגע. היא ניסתה להוציא מילה, אבל יצא כלום. הילדים שלה החזיקו בה עוד יותר חזק.
הבחור הוריד את המכנס בזהירות, חזר למושב שלו בשקט, לא הסתכל על אף אחד, לא דיבר אפילו מילה מיותרת. פשוט היה עייף, לא כועס ולא שיפוטי.
פתאום נהיה שקט שאפשר לחתוך בסכין. אחד הנוסעים לחש:
אי אפשר לשפוט בן אדם לפי הקעקועים או הגיל שלו.
עוד כמה אנשים הסכימו איתו.
האמא? לא דרשה יותר שום דבר. עמדה בשקט, מביטה בחוץ, כאילו מחפשת איך נעלמים.
תגיד לי אתהאיך אפשר לדעת באמת מי עבר מה, ואיך שופטים אנשים מבלי לדעת כלום?
