הקרן האחרונה
היו שנים שבהן כולם בבית החולים התבוננו על מנהלת מחלקת הפנימית הגברים במבט מסתקרן, והנשים בעין לא חפה מקנאה. לרחל בן-ציון, גבוהת קומה ובעלת עיניים כהות ונוקבות, מאוד הלם החלוק הלבן. שיערה היה אסוף מאחור, הכובע העמיל הוסיף לה גובה. ייתכן שהעקב היה בדיוק בגובה הנכון, או שהייתה צעדים שקטים, אך קול נקישות נעליה לא הפריע לאף אחד. מבטה הבוגר הקשה לקבוע את גילה נראתה כבת ארבעים וחמש, אבל איש מצוות המחלקה לא ידע בדיוק בן כמה היא.
כולם גם אנשי צוות וגם מטופלים חששו מעט מרחל בן-ציון, הידועה במשמעת ובדרישותיה. מטופלים ועמיתים ניסו להחמיא לה, הזמינו לבילויים, שלחו פרחים ושוקולדים, אך די היה במבט אחד ממנה כדי להרגיש שלא כדאי להמשיך. שמועות ריחפו סביבה בלי סוף סיפרו על אהבה מאכזבת מהעבר, בעל שנהרג בצבא או בים, ואף על בת שאבדה… איש לא ידע מה אמת ומה בדוי.
הדבר היחיד שהיה ברור לכל רחל גרה לבדה, לא יצרה קשרים קרובים, לא חיפשה חברויות, למרות שאי אפשר היה לכנותה קשוחה או מרירה.
בנעוריה אהבה רחל עד כלות את בן זוגה לספסל הלימודים גבר נאה בשם עמי בן-ציון. לא יכלה לנשום בלעדיו. אך עמי, שהיה רגיל לחיזורים, התקשה לקבל את אהבתה המסורה ונטש אותה, בוחר אישה אחרת. מאז סגרה את ליבה, אולי עוד נצרה פינה בשבילו, ואולי פשוט חששה להישבר שוב.
יום אחד, עצרה רחל בעמדת האחיות.
דקלה, אפשר את התיק של כהן מחדר חמש? אכין את מסמכי השחרור למחר.
היא לקחה את התיק, חבקה אותו אל ליבה ושבה לחדרה.
בדקה את הנתונים במחשב, מחשבותיה כבר במקום אחר: “הוא החלים, עכשיו הכול תלוי בו ובגופו תוך כמה זמן נתראה שוב?” השלימה מסמכים, רשמה את הטיפולים והתוצאות, ידעה שבעתיד תצטרך שוב לעמוד מולו, כמטפלת.
נשארה חצי שעה בלבד לסוף המשמרת. רחל נעלה את חדרה ועמדה רגע במסדרון. בקצה המסדרון עמדת אישה, מגבה אל החלון, דיברה בשקט בטלפון. רחל שמעה שברי משפטים:
לא, לא נפטר… באמת, הוא יותר חי מכולם… אל תכעס… אמרתי לו… ברור שהוא ידע… נדבר בערב.
האישה ניתקה וחלפה בזריזות במדרגות מבלי להביט סביב.
רחל נכנסה לחדר חמש. אם היה זה מקרה אחר, מן הסתם הייתה מעירה למטופלים על הסיגריות. אך את תשומת ליבה לכדה דמותו של גבר שגבו אל החלון כהן, פניו רציניות.
מר כהן, מחר… החלה, אך כשהסתובב עם עיניים כואבות, נקטעה.
מה קרה? התקרבה וישבה לצידו. מרגיש לא טוב? איפה כואב?
אפשר… לא לשחרר אותי? אין לי לאן ללכת… הצליח להוציא.
מקומה כבר נתפסה, אשתו הביאה מישהו אחר. סיימה עם כהן, מצאה אחר. העיפה אותו אמר שותף מבוגר מהפינה.
זה נכון? שאלה רחל בשקט.
כעת הבינה זה היה השיחה ששמעה (“לא נפטר… המקום שלו תפוס”). בני חמישים ויותר, בעיניים עייפות, שיערו מאפיר, מר כהן הפנה את פניו אל החלון, שריר בלסתו קפוץ.
הרימה גם היא מבט אל החלון. הגיע אמצע אפריל, ניצני העצים בגינת בית החולים היו שמנים, וכמעט והתפקעו לעלים חדשים. אך השמים נשארו אפורים וצינון ציפה לירד. לא זכרה כזה יום קר.
אין לך לאן לשוב? חברים? ילדים? שאלה ברוך.
לכולם יש משפחות משלהם. יום או יומיים אפשר; בהמשך זה כבר מביך לנדוד בגילי. ידעתי שהיא נפגשת עם מישהו אחר, חשבתי שיעבור לה…
כמה ימים לא יפתרו את המצב, ומיטות צריך לפנות לאחרים היססה רגע תשמע, יש לי בית ישן במושב, שמונים קילומטרים מירושלים. הכביש נוח, בית חזק, אך צריך קצת כוח ועבודה. מזמן לא גר שם אף אחד. מחר אביא מפתח ואסביר איך להגיע.
רחל יצאה בפתאומיות, לפני שיספיק לסרב.
וואלה, איזו אישה התפלא החבר מהפינה חשבתי שהיא קשוחה, אבל יצאה הכי אנושית שיש. אל תעז לסרב, כהן. שווה לך פי כמה מההיא שבגדה.
האביב פרח, דובדבנים סיימו לפרוח והרוח התחלפה בחום שמש. יום ראשון בבוקר אספה רחל את מפתחות ה”הונדה” שלה ונסעה אל כהן.
הופתעה לטובה החלונות צבועים בתכלת עליז, הגג תוקן, מדרגת עץ חדשה, הבית כולו קרן חמימות. הכניסה לרחבת החצר, עצרה את המנוע.
כהן, בפשטות של חולצה ותחתוני ג’ינס, יחף, ולחייו שזופות ועיניו בורקות כבר לא הגבר הדועך שזכרה מהמחלקה.
שלום, באתי לראות מה שלומך. מסתדרים איתך פה?
אין כאן מי שיזיק. שלוש קשישות במושב שמחות שיש עוד מישהו, הקיץ כל המתנדבים טרודים בענייניהם. הוא חייך במבוכה, לא הזמין אותה פנימה.
עושה רושם שהאוויר בכפר עשה לך טוב. ומה עם העבודה?
העבודה… רק להתפרנס. הייתי קצין בצה”ל, אבל לא הרבה מעבר… עבדתי כאחראי ביטחון. אין לי תלונות, הפנסיה טובה…
רוצה להראות לי את הבית? היא התקרבה לכניסה.
השתטיתי מרוב התרגשות, סליחה אמר כהן בבלבול.
רחל נכנסה אחריו. על הרצפה פרוסים שטיחי פסים ססגוניים, שמש היושבת יוצרת דוגמאות נעימות בכל פינה. אדניות גרניום אדום בחלונות, שעון קיר ישן מתקתק בנעימות.
הגרניום נתנה לי שכנה, ולנטינה מהמושב בקצה הרחוב… עושים הרגשה של בית, נכון? התנצל.
מה זה מריח כל-כך טעים? סקרה אותו.
בישלתי מרק ירקות וחמין בתנור… רוצה? לא קל היה ללמוד לבשל, העירוניות לא עוזרת… השכנות לימדו אותי, אחרת הכול היה נשרף או בלתי אכיל. מרחוק איבד את רחל מחיוכו.
רחל השתוקקה להתרווח, להרגיש מעט ילדה שוב. האווירה שעטפה אותה, ריתקה בזיכרונות מהילדות שיחות סבתא, רהיטים ישנים… לא חזרה לכאן מאז פטירת האם ולא יכלה למכור את הבית שירשה. הבית עבר מהורי האם בסבך הדורות.
נזכרה כיצד ארזו בחופזה קופסאות של חמוצים, ריבות, פטריות, ומילאו את הרכב בדרך חזרה לעיר חורף שאוכל בקבוקי קיץ… כמה שזה הרגיש רחוק.
כמה זמן אוכל… להישאר פה? קטעה אותו השאלה של כהן.
תגור כמה שתרצה. עשר שנים לא הייתי פה, אף פעם לא הרגשתי מחויבות למקום או לעבודה בבית. אתבוא לבקר מדי פעם. אצלך, הבית חם כמו שהיה אצל אמא. אני לא מסוגלת לטפל בבית והגינה, ואין לי גם רצון לחשה, והוא שתק בנימוס.
הבאתי לך גם מצרכים. שכחתי לגמרי הצטחקה ורצה החוצה.
כהן הביט בה. בלי חלוק, בשמלה פשוטה, עם קווצות שיער סוררות נראתה צעירה מאלו שבמחלקה. הוא הביט על כפות ידיו המחוספסות ולא הבין איך הפך פתאום למתאהב בגילו.
בשעות בין ערביים יצאה רחל לדרכה, ריח קל של בושם נותר מאחור. כהן לא הצליח להפסיק לחשוב עליה. שנים לא הרגיש כך. הלילה, בניגוד לימים אפורים ושקטים, עבר ללא שינה.
רחל חזרה לבקר בתוך חודשיים, הביאה מצרכים, חכה חדשה. כהן תיקן את הגדר, סיפר שזקנות מכל האזור פונות אליו לעזרה בתיקונים או בכיבוד צנוע של מוצרי חלב וביצים.
גם הבית נראה מרוצה כאילו חזהו זוקף בגאווה גדולה מול הבתים שבסביבה.
בחורף אכין לך חמוצים מצוינים התמלא גאווה כהן. רחל שמה לב שגזרתו השתפרה.
בערב, כששקעה החמה בכתום בשולי היער הרחוק, קם כהן ויצא. רחל חיפשה אותו, ומצאה אותו יושב סמוך לגדר, נשען על תיקה.
כהן! קראה, כרעה לידו.
בדקה דופק, רצה למכונית להביא ערכת חירום, שכחה מים, חזרה בסערה לבית ובידיה מים. השמלה הדקיקה ריפרפה ברוח בין רגליה הדקות.
הניחה לו כדור, מים קרים, אחרי כרבע שעה התרומם, סייעה לו לשוב למיטה.
כנראה קיבלתי מכת שמש… פשוט רציתי להכין לך חמוצים לדרך… תישארי, היסס.
רחל עמדה אובדת, הוא נשען אליה ושקט.
האושר, כך הבינה, הוא דבר מתעתע. את שנים ממתינה, אוספת אומץ, חיה לבד, מתרגלת לחיים ללא בגידות וללא אובדן. הכול משתנה כשהדרך שלך חוצה מסלולים. יש אהבה שורפת של נעורים, כזו שמכלה הכול. אך בגילנו זו אהבה שקטה, חמימה, מנחמת, כמו קרן אחרונה של שמש ערב, מסיימת ללטף, לפני שצללי הלילה עוטפים את הכול.
כך זה זכור לי, כשאני חושבת על אותם ימים בהרי יהודה, לפני שנים רבות.
